מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של אלי (אליהו)

נולדתי במרוקו בשנת 1935. הוריי היו דתיים אדוקים, ששאיפתם הייתה לחנך אותנו, הילדים על ברכי התורה ובעיקר על שמירת היושר וההגינות. בבית הספר למדתי צרפתית בשילוב עם לימוד תורה. לימודים כלליים למדתי ב בבי"ס "אליאנס".

מקצועו של אבי-דוד זריהן ז"ל, היה לסחור נייר גלילות לא מעובד. כל גליל שקל לפחות 300 ק"ג. הוא היה סוחר מעיר לעיר. כשהגיע זמן תפילת מנחה, לא משנה באיזה מקום הוא נמצא, הוא השאיר את הסחורה ביד אחד המכרים, ללא פחד והתפלל במקום.

בעודי בן 13, גיל בר מצווה, חגגתי את בת המצווה בבית, עם תזמורת מקומית, היה ערב מאד מהנה, אותה התזמורת ליוותה אותי מהבית לבית הכנסת, עם כל האורחים, ובסיום התפילה התזמורת ליוותה אותי בחזרה. כך היה נהוג בדרך כלל, בכל משפחה במרוקו.

בבית הספר "אליאנס ישראל" למדתי בבית ספר מקצועי לכל פרופסיונר, “FURGERON”. בבית הספר, בעודי יושב על ספסל הלימודים, מרגיש אני שכל יום חלק מהתלמידים לא מופיעים ללימודים, אני לא יודע למה, וזה נמשך מדי יום. יום אחד פניתי למורה ושאלתי אותו מדוע התלמידים לא מופיעים לבית הספר, והוא ענה לי בלחש: "אני אומר לך בסוד, אך אל תגיד אף מילה". התשובה הייתה שכל החברים והתלמידים שאינם נמצאים כאן פשוט עלו ארצה, לארץ ישראל.

זה מצד אחד שימח אותי, אך מצד שני הרגשתי בודד. פניתי לאבי וסיפרתי לו את הנעשה בבית הספר, ואמרתי לו שגם אני רוצה להצטרף אליהם ולעלות ארצה. התשובה הייתה שלילית. בחופשת הקיץ נהוג שרוב התלמידים מוצאים מקום עבודה אצל אנשי קהילה עמידים.

המקצוע שלהם היה בעיקר צורפות בזהב. כדי לא להסתובב ברחובות היו מקבלים את התלמידים לעבודה בעבודות צורפות למספר שעות ביום. הקהילה דואגת בעיקר לאנשים חסרי יכולת מבחינה כלכלית או מספקים להם מזון. נהוג גם, שכשילד מגיע לגיל בר מצווה, אנשי הקהילה היו יודעים את התאריך של בר המצווה ופונים להורים להגיש עזרה לארגון המסיבה. היו אפילו קונים להם חליפות מהודרות ואת הוצאות האירוע וגם התזמורת.

עוד דבר שהיה זכור לי: שתינוק נולד להורים היו מזמינים את המוהל לעשות ברית מילה, בסיום הברית היו מציעים לו את הכסף, והוא היה דוחה את ההצעה בכל תוקף.

אבי עם הצעיר באחים ועם אחותו היחידה במרוקו

אבי במדי תנועת נוער במרוקו

מכאן אמשיך לספר לך בנוגע לעלייה לארץ ישראל. כאשר פניתי לאבי לבקש אישור לעלייה ארצה – נעניתי בשלילה, כפי שאמרתי קודם. משום שהוא אמר לי: "לא מספיק שנתתי לשני הבנים המבוגרים ממך לעלות ארצה עוד בתקופת העלייה הבלתי לגלית(בלתי חוקית), אני לא יכול להרשות לעצמי לגרום לאמך ולי כאב נוסף". העניין נמשך זמן רב, עד כדי מאבק קשה עם אבי.

אגב, אחרי טקס בר מצוותי הלכתי לעבוד אצל צורף שקראו לו יצחק שמש, איש עשיר ומופלג, שהיה ידידו של אבי. הוא היה קשור לציונים, תרומתו לעלות יהודים צעירים לארץ ישראל. אבי ידע על כך אמנם, ולא היה אומר אף מילה. אילו לא היה מתנגד הייתי מזמן בארץ ישראל, אך אבי דחה את עלייתי כל הזמן. עם הזמן אבי ראה שאני די עצוב ומרגיש בודד, ולא הייתה לו ברירה אלא לשלוח אותי עם אחיי, בצער רב מצדו הסכים בסוף. הגיע הרגע לעשות בדיקות רפואיות כהכנה לעלייה ארצה. קיבלתי את כל המסמכים לעריכת הבדיקות, למזלי הטוב יצאו הבדיקות תקינות, והייתי כשיר לעלות לארץ ישראל.

לילה אחד בחצות, הופיע אחד המדריכים שהיה איש מטעם ארץ ישראל, והודיע לי למחרת להיות מוכן בשעה מסוימת. מכאן נאספתי על ידי הגורמים מארץ ישראל ונלקחתי למחנה בעיר בקזבלנקה. משם, לאחר הסברים רבים, יצאנו בחצות הליל לנמל קזבלנקה באנייה הנקראת "קוטוביה", משם הפלגנו לצרפת. הגענו לצרפת, והגעתי לעיר שנקראת מומפלי. זאת עיר יפהפיה, עיר בה גרים נזירים. עיר שיש בה המון פסלים, האכסניה שבה התגוררתי נמצאת בקרבת מקום.

באותו מחנה היו ילדים צעירים עולי צפון אפריקה חולקנו לקבוצות. כל קבוצה חולקה בהתאם למפלגות ששלטו בארץ ולרצון הבוחר. שמות המפלגות שחולקנו בהם נקראות: מפאי, מפם, גורדוניה מכבי השומר הצעיר, אגודת ישראל, ושאר מפלגות. אני בחרתי במפלגת גורדוניה מכבי השומר הצעיר. במחנה לימדו על אהבת המולדת, איך להגיע לארץ ישראל ולהתמודד עם כל הקשיים שיש.

יותר מאוחר, בשנת 1951 הפלגתי באניית "הנגבה", בדרכי לארץ ישראל. ההפלגה נמשכה שבוע ימים. רוב הילדים שהפליגו איתי היו דתיים.

יום אחד גוועתי ברעב, אז עליתי למטבח האנייה, היכן שאכלו המלחים, הם קראו לי והביאו לי נתח בשר, רציתי מאד לאכלו, אך החלטתי שלא לאכול את הבשר למרות שהייתי רעב מאד, לא אכלתי מפני שהבשר לא היה כשר, וזרקתי אותו לים.

ההפלגה הסתיימה, למקום שהגענו אליו לימדו אותנו עבודות חקלאיות, ובעיקר על אהבת מולדת ישראל. יותר מאוחר עברנו לעיר הנקראת מרסל בצרפת, המקום של האכסניה נקרא גבי. בוילה משקיפה על אגם גדול שנקרא קנבייר. בתוך האגם נמצא מבצר היסטורי הנקרא על שם מונטה קריסטו. קירות הוילה חרוטות בציור של מלאכים קטנים.

ביום הראשון שהגענו לוילה, בחמש בבוקר, הופיע המדריך והוציא אותנו לריצת בוקר. לאחר הריצה הוריד אותנו לחוף והשליך אותנו להתרחץ. המים היו צוננים. כאשר יצאנו מהחוף היינו רועדים ומאובנים מרוב קור. השפתיים רעדו ונהיו כחולות. כך התרגלנו לשגרה במשך שישה חודשים, ורק חיכינו לבוקר בכדי להתרחץ.

כאשר הגיע הזמן לעזוב את צרפת ולעלות ארצה, נשארה בדיקה אחת בלבד כדי לעלות לארץ. כל אלה שרוצים לעלות ארצה, ואני ביניהם, נבדקו האם הם נושאים את מחלת הגזזת. בגלל הבדיקות הללו התעכבתי תקופה בצרפת. לאחר מכן הפלגתי ארצה באניית "הנגבה" עם כל העולים החדשים, הצעירים, במסגרת עליית הנוער. ההפלגה נמשכה שבוע ימים.

כשהגעתי לארץ הביאו אותנו למחנה בחיפה שנקרא "אחוזה", זה היה בשנת 1951, בתקופת הצנע (תקופת המיתון הגדול). המשפחות היו מקבלות מנות מזון בתלושים ונקודות, כל ילד במשפחה היה מקבל חצי ביצה ליום. כעבור חודשיים עזבנו את המחנה ישר לקיבוץ, שנקרא "מעלה החמישה", ליד ירושלים. הגענו עייפים, מצאנו את עצמנו ליד שער הכניסה לקיבוץ בימים של קור וכפור.

בשבילי היה מוזר לראות את הלול מסביב, וכלי חקלאות למיניהם כגון טרקטורים וריח נודף של פרות ברפת, אך הנוף היה מדהים ביופיו. לקח מספר שעות עד שהתארגנו, ורק אחר כך נכנסנו לחדר האוכל עם קבלת פנים יפה. חולקנו למספר קבוצות שכל קבוצה בת ארבעה נערים, קיבלה צריף שוודי, צריף מאד נאה. למען האמת אלה היו חיי כפר שלא הורגלתי להם מעולם. היה מאד קשה, אך עם הזמן התרגלנו לשגרה.

נשלחנו למחסן בכדי לקבל בגדי שבת ובגדי עבודה. הסגנון של הלבוש היה אז בגדי שבת, חולצה כחולה ומכנסי חאקי, חולצה לבנה וזוג מכנסיים כחולות. בימים הראשונים התבקשנו להיכנס לחדר מיון כדי להיבחן על רמת הלימודים של כל אחד מהתלמידים בכדי לשבץ אותו במקומות הלימוד המתאימים. אני שלטתי טוב בעברית וגם בתנ"ך, זה בא מהוריי, וזה עזר לי מאד להתגבר על הרבה מכשולים בכל התחומים.

לצערי אחרי הבדיקה שנעשתה בצרפת לגבי הגזזת, בגלל הזריקות והטיפולים, החלה אצלי נשירת שיער עד כדי פחד נורא. הייתי קם בבוקר ומוצא את הכרית מלאה שיער, וזה הפחיד אותי עד מאד. עם הזמן עם הזמן התגברתי לאחר עצות שקיבלתי וזה מאד עודד אותי.

יום אחד מופיע המדריך מוקדם בבוקר, נכנס לצריף והופך לנו את המיטות, מעיר אותנו להתכונן לצאת לעבודה. אני שובצתי בתפקיד בעבודה בלול.

כעבור שישה חודשים ביקשתי לעבוד בתור טרקטוריסט בפלחה. עם הזמן השתדלתי להשתלב בכל המקצועות שדורשים הכשרת קרקע, אם זה במטעים ואם זה בפרדס, ובכל מה שקשור בחקלאות. למדנו כיצד להבחין בין אדמת בר, אדמת כורכר, אדמת סלעים ועוד… כעבור שנה ביקשתי לעבוד בתור רפתן ברפת. בתקופה ההיא לא היו מכשירים לחליבה, וחלבנו בעזרת הידיים. עם הזמן נעשיתי אחד הרפתנים הטובים. נעשיתי מלא בביטחון, ואף הייתי מתחרה עם ילדי הקיבוץ בהורדת ידיים.

הייתי קם לעבודה ברפת במשמרת שנייה משעה 2 בבוקר, עד השעה שש בבוקר. העבודה הייתה מאד קשה, אבל בשבילי זה היה אתגר. בתחילת המשמרת הייתי מחלק תערובת לכל פרה, כאשר הייתי מכניס את הפרות לרפת, כאשר כל פרה יודעת את שמה ומכירה את מקומה. הקשה ביותר היה לחלוב פרה צעירה. אחרי החליבה הייתי מוציא את הפרות לחצר ומתחילים להוציא את הגללים שלהם מהתעלות. הרפת הייתה בסמוך לקרבת הגבול עם ירדן, ורק הגדר מפרידה בין  הגבול לקיבוץ.

כאשר הייתי יוצא לעבוד הייתי לוקח איתי רובה שמתפרק לחלקים והופך לאקדח,לשם הביטחון. לא פעם  נכנסו פדאיונים (מחבלים) לקיבוץ דרך הגדר שנמצאת סמוך לרפת.

בשבת בבוקר היה נהוג להתכנס במועדון הקטן והצנוע עם המדריך שלנו(שמו צבי). הוא היה איש נפלא, חובב מוסיקה. היינו יושבים לקבלת שבת עם תקליטים מוזיקליים. היינו יושבים שעות ומקשיבים למוזיקה, עד לסיום קבלת השבת. זה היה מאד נחמד. בערב שבת היינו מתכנסים למועדון שנקרא "צילה", עם תלבושת אופיינית לקיבוץ, תלבושת אחידה, מכנס כחול וחולצה לבנה. היינו רוקדים הרבה, ועם הזמן למדתי לנגן במפוחית.

הגיע הזמן לגיוס לצה"ל. נקראתי לעבור בדיקות גופניות לקראת גיוסי לצה"ל. בבדיקות נמצאתי כשיר. התגייסתי עם חבריי לקיבוץ ל"נח"ל". (רק חבל מאד שלא קיבלנו את ההכשרה המתאימה בנוגע ללימודים בקיבוץ). אנחנו כקבוצה שהגענו לקיבוץ, מגיל 14 היינו צריכים ללמוד פעמיים בשבוע חצי יום והשאר עבודה בחקלאות. (בגלל זה לא השלמנו בגרות כמו שצריך).

בצבא בבסיס טירונים בנתניה עשינו טירונות במשך שלושה חודשים. לרס"ר שלנו קראו מושקו, אחד הרס"רים הנועזים שהכרנו.

אחת מהחוויות שאני זוכר מהשרות הצבאי

לאחר יום אימונים מפרך, בפעם הראשונה שיצא לי לעשן סיגריה, בסיום האימונים, יצאתי לשק"ם, כשחזרתי עם סיגריה דלוקה, השלכתי את הסיגריה לכביש ופתאום עבר קצין במרחק, ראה שאני משליך את הסיגריה, לקח את הפרטים שלי וקרא לי לבוא עם כל הציוד ליד משרדו, כשמזג האוויר היה סוער, לא הסתפק בזה, ונתן לי עונש נוסף: לקחת את חפירה ולחפור בגובה של מטר וחצי. לאחר החפירה ביקש ממני לעלות מהבור והתפלל לעילוי נשמתה של בדיל סיגריה. זהו העונש היחיד שקיבלתי לאורך 3 שנים בצבא.

לפני סיום הצבא השלמנו בקיבוץ דגניה ב' שירות ללא תשלום. היינו צריכים לעשות "אמבוש" באזורי ספר ליד הגבול. הקבוצה שלנו הייתה בין המצטיינים הודות לאימונים שביצענו מגיל 14 עד לגיוסי. עברנו חוויות כגון: גדנאות, צופים, וכדומה…היינו מוכנים לכל משימה.

חזרתי למשק בקיבוץ "מעלה החמישה".

יום אחד קיבלתי מכתב מהוריי, מכיוון שהם היו מסורתיים נאלצתי לעזוב את הקיבוץ, כשכל רכושי היה שני חולצות ושני מכנסיים בתוך מזוודה. לא ידעתי לאן ללכת, ולא קיבלתי הרבה זמן מכתבים מההורים. המכתבים נשלחו אל אחיי הבוגרים שמהם ינקתי מידע אודות הוריי. בדרך פגשתי חבר שהיה איתי בצרפת. הוא הציע לי להצטרף אליו לאחד המושבים. בדרכנו לחיפה פגשנו נערה צעירה מחפשת מקום להתגורר בו כמוני.

אותו חבר הזמין אותנו לארוחת צהריים בנמל חיפה ואחר כך המשכנו את דרכינו לנהלל – המושב נמצא על כיפת הר שקראו לו "תימורים". בין מושב נהלל למושב שנמצא בכיפת ההר- מרחק של חצי ק"מ. כאשר הגענו למושב תימורים – נדהמתי למראה הנוף והחברה שנמצאת במקום הייתה חברה למופת. המקום מצא חן בעיניי והחלטתי להשתקע בו. בבוקר יצאנו קבוצות לנהלל לעבוד במשקים. חבר'ה רבים מנהלל בבוא הזמן הפכו לחברי כנסת ומלאו תפקידים רבי מעלה. קיבלתי את כל הדרוש כדי להשתקע במקום.

לא פעם עבדתי אצל אביו של משה דיין – שמואל דיין – הוא תמיד נהג באדיבות, אפילו כאשר עצר את הסוס שלו שהיה רתום לעגלה אמר: "עצור בבקשה".

כאשר הייתי במקום העבודה – במידה והייתי מתעכב לארוחת הצהריים, המשפחה אצלה עבדתי הייתה מחכה לי עד שאתקלח והאוכל היה מוכן על השולחן.

באחד הימים פנתה אליי אותה בחורה שפנתה עימנו לדרך, מיקי שמה, וסיפרה לי שהבחור שבא עימנו מחזר אחריה והיא פשוט לא מעוניינת. האמת שאותו הבחור-גבר למופת עד כמה שהכרתי אותו, היה מוכשר לכל דבר. מיקי ביקשה ממני שאפנה אליו כי יניח לה. באחד הלילות אני אני יושב במיטתי וקורא ספר – שמעתי נקישה על הדלת – כשאר פתחתי את הדלת ראיתי את מיקי שביקשה להיכנס. שוחחנו על הנושא תוך כדי שיחה דמעות זלגו מעיניה. כששאלתי אותה מדוע היא בוכה? היא ענתה ש"הנושא הזה לא קשור אליו אלא קשור אליך" וסיפרה כי היא אוהבת אותי ולא אותו. לי לא היה מושג מכל העניין מכיוון שהוא חבר וידיד טוב, החלטתי להתרחק משניהם. בהמשך כן נעשינו חברים ועברנו להתגורר במושב "שמור" שם למדנו להכשיר את הקרקע בחלק מהזמן.

באחד הימים קיבלתי מכתב מהוריי ובו נתבשרתי כי הם יגיעו ארצה בקרוב שמחתי והתרגשתי מאוד. התלבטתי רבות האם להמשיך ולחיות במושב שמור או להתכונן לקיים משפחה לקראת העתיד. ההתלבטות הייתה קשה והחברה שלי מאד רצתה להתחתן ומכיוון שלא היו בידיי אמצעים כדי לקיים משפחה נאלצתי לעזוב, והיה לי מאד קשה לשכנע את חברתי כי במושב אני לא רואה כל עתיד. בוקר אחד החלטתי לעזוב. השארתי מכתב לחברתי וכתבתי לה כי אני נאלץ לעזוב אותה מחוסר ברירה, יתכן באופן זמני עד שאמצא מקום עבודה ואתבסס לקראת העתיד. אני הבטחתי שלא אאכזב.

יצאתי לעבוד "בחלף" – חברת נפט. בתחילה עבדתי באגודת השומרים במשמרות לילה. חסכתי מעט כסף ויצאתי לחפש את חברתי לאחר כשישה חודשים והייתי מוכן להתחתן עמה. לצערי, נודע לי שהיא יצאה לחפש אותי אך לא נפגשו דרכינו. נפגשנו לאחר כשנתיים כאשר הייתי נשוי ואב לילד והיא הייתה רווקה. המפגש היה מרגש מאד.

את אשתי לבנה (לונה ) הכרתי בביתו של אחי שהיה נשוי לאחותה. לאחר שנישאנו עזבתי את חלף. נשאתי בשנת 1957. התקופה הייתה מאד קשה מבחינה כלכלית – קשה היה למצוא עבודה. התקבלתי לעבודה במשרד התקשורת-כיום החברה נקראת "בזק". תחילת עבודתי בחברה: 15/2/59 ומאז עבדתי בחברה 35 שנים. כיום אני פנסיונר של החברה.

גידלתי משפחה לתפארת וחינכתי את שני בני ושתי בנותיי לתפארת. יש לנו 8 נכדים ושלושה נכדים . השנה אני אהיה בן 83. אני מאושר, אוהב את אשתי הילדים והנכדים.

אני נשוי כבר 60 שנים.

ביום חתונתי, התחתנו בחצר ביתו של אחיה של אמי 

1969 – באחד הימים החלטנו לנסוע לבקר בעזה עם השכנים שהיו חברים – היינו ביחד ארבעה זוגות. בנסיעה באוטובוס חשתי עייפות והחלטתי לישון במושב האחורי. בעודי מנמנם, הושטתי יד למטה ומתחת לספסל נתקלתי בחבילה מלאה בכסף עם שטרות רבים עליהם מתנוססת תמונתו של "הרצל-חוזה המדינה" זה היה הרבה כסף אז – ממש אוצר. ללא היסוס פניתי לנהג ובקשתי שכאשר נגיע לעזה, הייתי מאד רוצה לפנות לתחנת המשטרה. הראתי לנהג את חבילת הכסף וסיפרתי כי החבילה הייתה מונחת מתחת לספסל האחורי. כאשר הגענו לתחנת המשטרה פנינו לקצין שמטפל בנושא האבידות – סיפרתי לו את המתרחש.

ספרנו את הכסף ויצאנו לדרכנו. הקצין אמר לי: אם לא תתקבל שום הודעה בנושא האבידה – בעוד שישה חודשים יהיה זה שלך. כאשר חזרנו מהטיול בעזה אנו רואים פתאום קבוצה, משפחה גדולה צורחת ומייללת. שאלנו מדוע הם צועקים? הסתבר כי הם היו באוטובוס ושכחו את המעטפה עם הכסף. הם ירדו מהאוטובוס לפנינו. הלכנו עימם לתחנת המשטרה ושם הם קיבלו את הכסף.

כמובן שהשמחה הייתה רבה.

זה בעצם נושא חשוב בעיניי – יושר, כבוד, כפי שחונכנו בבית הוריי וחינכתי כך גם את ילדיי.

הזוית האישית

אילנה יוחנן מביאה את סיפורו של אביה אלי זריהן, תיעוד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.