מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי נסים, על שם סבי אביה של אמי. השם נבחר כדי להנציח את סבי למרות שהיה עדין בחיים כשנולדתי. נולדתי בנהריה בשנת 1952 בבית יולדות שהיה בשדרות הגעתון בנהריה סמוך לים. הורי עלו מרומניה בשנת 1950 יחד עם הורי אמי.

לאחר מספר שנים עברנו לדירה קטנה בבית שהיו בו 4 משפחות. בכל דירה 2 חדרים, שירותים ומטבחון. הבישול היה על פתיליה. מקרר לא היה, קנינו קרח מהעגלון שעבר בשכונה. בשנים הראשונות הורי עבדו בסלילת כבישים, חקלאות ועוד. לאבי קראו ישראל. במשך 40 שנה עבד אבי  במפעל לצינורות שהיו עשויים מאסבסט, המפעל נקרא ישאסבסט / "איתנית". לאחר שפרש עבד בקנטינה במפעל רפא"ל בו אני עבדתי. אבי שירת בשרות מילואים ואחר כך בהג"א והשתתף ב"מבצע קדש" ובמלחמת "ששת הימים".

לאמי קראו רינה. היא הייתה עקרת בית ועסקה בגידול ילדיה שהם אני ואחותי הקטנה ממני בשבע שנים ושמה חנה. לאחר מות סבי, סבתי עברה לגור איתנו בבית קטן. הורי היו אנשים שקטים, אנשי עבודה, גרו בשכונת ממשלתי ולרחוב קראו קיבוץ גלויות כי היו שם עולים מכל מיני מדינות. ליד ביתנו הייתה מכולת קטנה וצריף קטן בו היה הירקן.

מילדותי אני זוכר, שהחברים שלי היו ילדי הכיתה והשכונה. שיחקנו 5 אבנים, גולות, כדור רגל – ראש, תופסת ומחבואים. בשעות הפנאי שלי הייתי קורא ספרים, נפגש עם חברים ומקשיב לתכניות רדיו. הייתי בחוג צילום בביה"ס בשעות אחר הצהרים. בתנועת נוער לא הייתי. למדתי בבי"ס כצנלסון עד כיתה ח', למדתי את המקצועות הרגילים ובנוסף היו שעורי נגרות, מלאכה, מוזיקה, כלכלת בית וימאות. היחסים עם המורים היו בשמירת מרחק וכבוד למורה. הייתה משמעת חזקה ועונשים כמו העתקות רבות, מכות עם סרגל על האצבעות, עמידה בפינת הכיתה והרחקה מהכיתה. אהבתי את שעורי הנגרות והספורט ופחות את שעורי החשבון והעברית. אני זוכר לטובה את המורה לנגרות. לא הייתה לנו  תלבושת אחידה והיו טיולים שנתיים לאזורי הנגב. היה חדר אוכל והתלמידים היו מכינים בו חלק מהארוחות בהדרכתה של המורה לכלכלת בית. אני לא אהבתי לאכול שם. המאכל האהוב עלי היה מרק, שניצל, פירה, קבאב ועוגות. אהבתי ממתקים כמו מסטיק בזוקה שהיה בתוכו סיפור מאויר קצר, סוכריות טופי, גרעינים ובוטנים בנייר עיתון.

את הבר מצווה חגגתי בבית הכנסת וגם בבית עם הכיתה ועם קרובי משפחה. המתנות שקבלתי היו: ספרים, ארנקים, כלי כתיבה, משחקים. ככה חגגו גם רוב הילדים.

בר המצווה שלי

אהבתי לשמוע שירים עבריים ושירים לועזיים של שנות ה50  ו-60, זמרים כמו אילנית, יהורם גאון, אלביס, קליף, פול אנקה, חיפושיות. רקדנו ריקודי עם וריקודים סלוניים כמו סלואו, טנגו, טוויסט. נהגנו להיפגש בבתים של חברים ובימי שישי היו מסיבות בבתי החברים או באולמות ספורט של ביה"ס. היינו הולכים הרבה לסרטים, למופעים ולהצגות בידור. בשלב מאוחר יותר הייתה טלוויזיה עם אנטנה על הגג שבה היינו קולטים תחנות מהמדינות השכנות.

כדי להיפגש עם חברים היינו הולכים הרבה ברגל או באופניים. התקשורת הייתה באמצעות גלויות דואר ומכתבים, טלפון ציבורי עם אסימונים ובשלב מאוחר יותר לחלק מהמשפחות היה טלפון ביתי. הקשר בין בני זוג נרקם בדרך כלל בביה"ס, במסיבות כיתתיות ובמסיבות במקומות ציבוריים שבאים מכל רחבי העיר.

היחסים בין ההורים לילדים היו יחסי כבוד. ההורים נהגו ללוות את הילדים למקומות מרוחקים ולפעמים בגילאים הנמוכים היה מבוגר מתלווה לילדים. הילדים בדרך כלל לא היו מתחצפים להורים והיו ממושמעים. ההורים היו מאוד עסוקים בפרנסתם אך תמיד היו יודעים היכן נמצא הילד. כמשפחה נהגנו לצאת לטיולים רגליים וללכת לסרטים ולפעמים למשחקי כדור רגל.

הכרתי את אשתי במהלך נסיעה ברכבת בחופש הגדול בדרכי לבקר בני דודים בתל אביב. המשכנו להיפגש בתל אביב ואח"כ בנהריה. היינו חברים מספר שנים ואח"כ התחתנו. נולדו לנו תאומים ולאחר 7 שנים נולדה בת. כעת יש לנו 8 נכדים ומתוכם תאומים: יהונתן ואיה. אני עבדתי בתחום האלקטרוניקה ברפאל ואשתי כמורה למלאכה וטכנולוגיה. אבא של התאומים עובד ברפאל והבן השני מהנדס חשמל במשרד פרטי. שניהם גרים בנהריה. הבת עובדת במערכת החינוך וגרה בזיכרון יעקוב.

אני עם נכדי יהונתן ברנפלד

הזוית האישית

סבא נסים ברנפלד: "העלאת סיפור החיים עם נכדי העלה בי זיכרונות, היה מרגש ומהנה."

יהונתן ברנפלד: "היה כיף ללמוד על סבא, נהניתי מהסיפורים ולמדתי להכיר אותו יותר טוב."