מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה נוימן, אני גרה במושב מי עמי (שליד אום אל פאחם) בילדותי גרתי בחולון. אני בת זקונים למשפחת דומב, שמות הורי הם חיה ואריה. יש לי עוד שני אחים מאיר ונאווה. אני נשואה לרוני נוימן ויש לנו 4 ילדים – שירי, מירב, אסף ואורי.

בילדותי גרתי בשיכון ותיקים שבחולון, שם התנהלו חיי הקהילה של משפחתי. גרתי ברחוב שבו חיו משפחות שהגיעו מארצות שונות כמו: עירק, סוריה, פולין, רומניה ועוד… היו אנשים בעלי מקצועות שונים פועלים, קצבים, ירקנים, ציירים  ועוד… אנחנו הילדים למדנו באותם בתי ספר והיינו נפגשים בשכונה ומשחקים עד שעות הערב המאוחרות.

כל המשפחות בשכונה היו משפחה אחת גדולה שהייתה תחליף למשפחות שנספו בשואה. אבא שלי היה פועל במפעל משפחתי שמיצר גומי לתעשיית החשמל והנשק. אמא שלי הייתה מקבלת את משטחי הגומי הגדולים ומפרידה בין היחידות בגזירה מדויקת בעבודת יד. את העבודה הייתה עושה במרפסת הבית. המבוגרים בשכונה היו באים אליה יושבים סביבה כשהיא עובדת ומשוחחים איתה. גם ילדי השכונה היו באים אליה מספרים על עצמם ועוזרים לה בעבודה. אמא שלי הייתה מרכז החיים החברתיים והכלכליים של השכונה. הילדים והמבוגרים כאחד היו מגיעים לביתנו והבית היה מרכז של השיח השכונתי של הילדים והמבוגרים דיברו שם על כלכלה, פוליטיקה, תרבות ובעיקר רכילות אמא שלי היתה מעורבת בכל המתרחש בקהילה.

חברת הילדים

הגן שאליו הלכתי בילדותי היה גן בתוך שכונת המגורים, שם פגשתי גם את חברי מהשכונה ומשכונות קרובות. בעצם החיים החברתיים שלנו התחילו בגן (בשעות הבוקר) והמשיכו אחר כך בשכונה עד שעות הלילה. זכור לי יום שבו הלכתי לגן ובאמצע ההליכה שלי נשמעה אזעקה' אני זוכרת את עצמי רצה ומסתתרת מאחורי מחסן בשכונה ורועדת מפחד.

מרכז החיים של ילדי השכונה היו המשחקים. היינו משחקים עם ילדים מגילאים שונים בנים ובנות יחד. היו לנו משחקים שונים כמו צ'יק צ'אק, חמש אבנים, משחקי תופסת שונים, שמונה מקלות, מחבואים ועוד…

נהגנו לפלח פירות מהעצים של אנשי השכונה, ידענו מתי מבשיל הפרי של כל עץ ומתי להגיע לכל חצר. גם בבית הספר היסודי למדתי באותו אזור. בית הספר שבו למדתי ("גורדון") התנהל בשתי משמרות, משום שהיו הרבה ילדים ובית הספר לא היה יכול להכיל את כל הילדים במשמרת אחת, הייתה משמרת בוקר ומשמרת צהריים. אנחנו ידענו מראש באיזו משמרת נלמד. כשלמדנו בצהריים ניצלנו את הזמן לשינה ולמשחק וכשלמדנו בבוקר סדר היום שלנו השתנה.

תיכון

למדתי בתיכון "קוגל". את הדרך לתיכון עשיתי על אופניים. בזמני תלבושת אחידה הייתה חובה, בצבע אחד, שיער אסוף לבנות ולבנים שיער קצר. מי שהגיע ללא קוד הלבוש נשלח הביתה, מי שאיחר גם הוא נענש.

זכור לי שבמלחמת ששת הימים, הייתי נערה והתבקשנו לחפור בחצרות הבתים תעלות. את האדמה שהוצאה בחפירה הכנסנו לתוך שקים ואלה שימשו כהגנה לשוחות (תעלות הגנה מפני מטוסים).

תנועת נוער

באותה תקופה הייתי מעורבת בתנועת הנוער (השומר הצעיר) בהדרכה ובפעילות שבועית, ובדיונים לתוך הלילה על ערכים ועל מקומנו במדינה. הפעילות בתנועת הנוער הייתה לאורך השבוע וגם בסופו היינו נפגשים אחרי ארוחת הערב בבית, לריקודים, משחקים, שירים וטיולים בעיר עד שעות הלילה הקטנות. תנועת הנוער הייתה בעצם הבית השני שלנו ועד היום חברי הטובים שלנו הם מתנועת הנוער. בכיתה י"ב נשלחנו לקיבוץ להבות חביבה להשלמה, בקיבוץ פגשנו את חברי הגרעין שלנו "גרעין שריר". משפחות חברי הקיבוץ אימצו אותנו והכינו אותנו לחיים בקיבוץ. אנחנו השתלבנו בחיי הקיבוץ, התגבשנו לקבוצה ועבדנו עד גיוסינו לצבא לנח"ל.

סיפורו של חפץ – מפי דודתי אחותו של סבי, רעיה

אמא שלי נולדה בפולניה וגרה שם עם המשפחה שלה – אמא, אבא ושלושה אחים. הם למדו עברית ומאוד רצו לעלות לארץ ישראל. עד שהם עלו, הם היו פעילים בתנועת נוער ציונית. הם גרו בעירה שקראו לה אוברטין בפולין שהיום זה באוקרינה. לאבא של אמא שלי (סבתא רבה של גיל) היו שדות חיטה ותירס,  הוא היה קצין בצבא הפולני ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד.

בזמן הזה לא היו מסכים כמו: טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד ועוד… הם חפשו במה להעביר את הלילות הארוכים, אמא שלי שמאוד אהבה עבודות יד הייתה רוקמת וסורגת ואחיה הקטן שחיפש גם הוא מה לעשות בערבים ביקש ממנה שתלמד אותו גם לסרוג. לפני עליתם ארצה סרגו ביחד במסרגה אחת מפה יפיפייה וגדולה ששמורה אצלנו עד היום. כשאנחנו עושים ארוע משפחתי אנחנו נוהגים לפרוש את המפה היפה על השולחן כדי להיזכר באמנו. פריטים נוספים שנשארו לנו מעבודות היד של אמא הם: כריות, ציפות ומפות רקומות.

אמא שלנו עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1936  לפני מלחמת העולם השנייה, אבא שלנו עלה בשנת 1921 וכך ניצלו רוב משפחותיהם מהשואה שהתחוללה באירופה. אחרי שעלו ארצה אמא שלי ומשפחתה גרו ברמת גן. אמא עבדה במפעל שייצר קופסאות קרטון הכירה את אבי, הם נישאו ועברו לגור בחולון. אמי שמאוד אהבה עבודות יד המשיכה לרקום ולסרוג לילדים ולנכדים. בזכות זה שהמשפחה של אמי וגם של אבי עלו לפני המלחמה ארצה זכיתי שהיו לי סבים וסבתות.

הזוית האישית

סבתא רינה: נהניתי מהבילוי המשותף של שתינו ביום הזה. מהיחד החם והמחבק שנוצר תוך כדי העבודה, ראיתי את גיל בחברת ילדי הכיתה ואת הכיתה על החברות והכבוד בין הילדים ואיך האווירה המקבלת והתומכת משפיעה על היכולת לעבוד ולהנות יחד. שמחתי על ההזדמנות לחלוק עם גיל את ילדותי השונה והדומה לילדות של גיל. תודה על ההזדמנות שנתתן לנו.

גיל: נהניתי מאוד כל חודש חיכיתי למפגש, אני מרגישה שתכנית הקשר הרב דורי חיברה ביני לבין סבתא.