מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי נולדה בשנת 1943, בת שמינית למשפחה של תשעה ילדים. כולם גרו בדירה קטנה ברחוב הבוכרים בירושלים. סבא רבא וסבתא רבתא שלי עלו לארץ מסוריה כמה שנים קודם לכן ועברו קשיים בעליה לארץ ישראל ובקליטה בארץ. סבתי מתארת את החיים בתוך המשפחה כחיים טובים, משפחה חמה ומלוכדת שהאחים בה מאוד עוזרים אחד לשני. לסבא רבא שלי, אביה של אמי, הייתה מאפיה וכל האחים עבדו בתורנות במאפיה מגיל צעיר.

בגיל 14 הכירה סבתא נעמי את סבא יוסף והם חיו ביחד יותר מ 50 שנה . סבי נפטר לפני ארבע שנים. בזמן מלחמת ששת הימים סבתא הייתה בהריון עם אמי והתנדבה בתור אחות כדי לעזור במלחמה. למרות ההיריון היא רצה ממקום למקום, טיפלה בפצועים, חילקה אוכל לחיילים ועזרה ככל יכולתה. בזמן המלחמה נפל פגז באמצע הבית של ההורים שלה. היה להם מזל שאף אחד לא נפגע, רק נגרם נזק לרכוש. כל המשפחה חיכתה לאמי מחוץ לבית, מפני שדאגו לה מאוד שהיא מתרוצצת כך בעוד היא בהריון.

הדבר שסבתא זוכרת שהיה לה הכי עצוב בתקופה הזו, הוא שאחיה יוסי שנלחם במלחמת ששת הימים בהנדסה קרבית לא יצר קשר עם המשפחה, לא בזמן המלחמה ולא שבועות אחרי שהיא הסתיימה. סבתא עברה מבית חולים אחד לשני בכל רחבי הארץ, עד שמצאה אותו בבסיס צבאי שנלר בירושלים כשהוא בטראומה ממראות המלחמה. כך הצליחו להחזיר אותו הביתה ולעזור לו להחלים ולהשתקם.

לסבתא נולדו שלושה ילדים. אמי היא הבכורה מביניהם. יש לה שישה נכדים (בינתיים), אני הרביעי מבניהם. אני מאוד אוהב לבלות עם סבתא, לשמוע ממנה סיפורים, לשחק שש בש, משחקי קופסא, לצפות בסרטים איתה, וכמובן לאכול מכל המאכלים הטעימים שאותי תמיד ממלאים.

משפט שאני זוכר במיוחד, כשסבתא רוצה לתרץ אוכל שנאפה יותר מידי, היא אומרת: "זה לא שרוף, זה אפוי".

הזוית האישית

ליאור: נהניתי מאוד להכין את העבודה ולשמוע קצת על החיים של סבתא. זה גרם לי להכיר ולהעריך אותה הרבה יותר.