מאגר סיפורי מורשת

ביום 21 לחודש דצמבר בשנת 1943 נולדה סבתי בעיר איסטנבול שבטורקיה להורים ברתה ויוסף סיריס. רשל סבתי היא הבכורה מבין שלושת האחים סוזט ואבי. סבתי למדה בבית ספר יסודי יהודי עם כל חבריה מהשכונה ואת התיכון למדה סבתי בבית הספר "אליאנס סאם בנואה". לכן סבתי דוברת צרפתית, שפת האם שלה היא השפה הטורקית והשפה המדוברת בין בתי היהודים שבטורקיה היא לאדינו (ניב עתיק של השפה הספרדית).

לסבתי היו לה המון חברים יהודים, בעבר הם היו מתאספים במהלך השבוע במועדון של "משני תורה". המקום זה היו מתבצעים כל הפגישות והאספות לפעילויות של המשך השבוע. הנוער היה עוזר ומתנדב לכל מיני פעילויות חברתיות של הקהילה. בין השאר, הנוער היה עוזר למשפחות חסרי יכולת, עזרה לילדים בודדים ולאנשים מבוגרים. מרבית הפעילויות היו מיד לאחר שסבתי הייתה מסיימת את בית הספר.

הנוער היהודי היה נפגש בכיכר המרכזית. בתקופה ההיא משחקי החברה הנהוגים של הנוער כלל קלס, קפיצה בגומי והקפצה של חמש אבנים בין הידיים. הילדים היותר מחוננים היו הולכים לספריה הגדולה ומאבדים את זמנם שם שעות על גבי שעות. בספריה העירונית  הם הכירו אחד את השני. סבתי יצרה שם חברים שהם עד היום בקשר רציף איתם ומדי פעם גם היום דואגים להיפגש בין המדינות השונות בהם מתגוררים.

סבתי עבדה בצעירותה בחברת ביטוח כמזכירה בחירה שעות העבודה היו משעה 9:00 עד 16:00 ומאחר שהייתה מסיימת מוקדם היה לה המון זמן פנוי כדי להיפגש עם חברים בשעות הערב לבלות ולהפגש עד השעות הקטנות של הלילה. בילויי אלה היו הזיכרונות העיקריים של שנות נעורים יפים באיסטנבול. באיסטנבול בשנות השישים חיי החברה שגשגו, לא הייתה טלוויזיה היו בתי קולנוע אליהם היו מגיעים לפחות פעמיים בשבוע אשר היה מבין ביים המועדפים על הנוער. חלק מהם אף חיקו את שחקני הקולנוע באותה תקופה בלבוש ובהתנהגות המנומסת. במועדוני ערב בהם נפגשו כל ה"חברה", פגשה סבתא צלה בשנת 1961 את סבא ניסו ארגלמידי.

לאחר שהם יצאו תקופה ארוכה של שנתיים בהם וסבא ניסו חיזר אחרי סבתא צ'לה בקניית זרי פרחים ושוקולדים מהקונדיטוריה המפורסמת ביותר בטורקיה. המלאבי הטוב ביותר מקונדיטוריית "לאבון" כיכב והעוגות שבהם פינק סבא את סבתא. לאחר שנתיים סבי הציע לסבתי נישואין והם התחתנו בשנת 1963 במלון "פרל אלאס" (המכונה ארמון הפנינים). החתונה התקיימה בבית הכנסת המפואר של היהודים באיסטנבול "נווה שלום" (שבו לפני מספר שנים בוצע פיגוע כנגד היהודים שחיים עד היום בטורקיה.

לאחר החתונה עברו לגור במחוז שישליק באיסטנבול בו חיו באושר ובעושר. בשנת 1965 נולד בנם הבכור משה ארגלמידי שהוא אבא שלי ולאחר ארבע שנים בשנת 1969 נולד אחיו יוסף (דוד שלי). במשך תקופה זו עבד סבא בחנות אלקטרוניקה גדולה ומפורסמת בתפקיד המנהל של החנות. המצב הכלכלי שלהם היה טוב מאוד הם היו יוצאים כל קיץ לחופשה ארוכה בת חודש ימים באי הבילויים שנקרא "ביוקאדה" (האי הגדול).

אולם למרות כל המצב סבתא רצתה לעלות לארץ ישראל ולחיות את חייה בין יהודים בארץ. סבתא שיגעה את סבא עד שהסכים לעלות לארץ. אחת הסיבות העיקריות שעודדו את ההחלטה לעלות הוא מותו של סבא רבא יוסף אשר נפטר בטרם עת. סבתי קיבלה את זה מאוד קשה ואז הם החליטו לעשות צעד "לעשות עלייה" וזאת למרות רמת החיים הטובה.

בשנת 1970 סבתי וסבי ושני הילדים משה ויוסי עלו על אנייה מאיסטנבול לעיר חיפה שבישראל השייט נערך כשבוע ימים. לא עניין אותם רמת החיים הטובים אותה עזבו בטורקיה, הם היו מאוד ציונים ורצו לעלות לארץ ולגדל ילדים בארץ ישראל.

סבי וסבתי היו כה ציונים שלא התארגנו לעלייה זו, הם השאירו את הכל מאחור (באיסטנבול שבטורקיה) לא הייתה להם שפה אותה יכלו ללמוד לפני העלייה והם הגיעו לארץ ללא כל יכולת כלכלית ולא מקצוע ולא מקום מגורים מסודר.

שלחו אותם לגור בישוב אזור בדירה של עמידר (זה הבית של סבא וסבתא עד היום – קומה שלישית בלי מעלית). אני גאה בהם! סבי וסבתי החלו לעבוד בכל עבודה שהזדמנה להם. בזמנם ובשעות אחר הצהריים למדו את השפה העברית באולפן עם עוד מספר עולים חדשים כמותם ומורה אחת עייפה. השפה העברית הייתה קשה להם ועד היום יש להם עברית עילגת הם מדברים לא ברור. הם פונים בלשון נקבה לבני הדודים שלי (הבנים של יוסי) ואלי ואל אחותי בלשון זכר. וזה מקסים וגם מצחיק. בכל זאת הם הסתדרו לא רע.

סבי עבד כפועל "באמקור" וסבתי טיפלה בילדים קטנים ותינוקות היא תמיד בחרה ילדים בעיקר של מורות כדי שהחופשות יהיו תואמות לאלו של משה ויוסי וכדי שתוכל לטפל גם בילדיה שלה. סבי קנה בשנת 1972 כחלק מהזכויות של "עולה חדש" רכב מסוג פולקסווגן חיפושית. ברכב זה משפחת ארגלמידי הישראלית הכירו את כל ארץ ישראל ממטולה בצפון ועד לאילת שבדרום. כל סוף שבוע סבא היה מעמיס על הגגון של הרכב אוהל וצידנית והם יצאו לטיולים: באוהלים בסחנה או בים המלח, בנחלים וביערות בירושלים ובכרמל, כך הכירו את מרבית המקומות היפים של ארץ ישראל בתחילת שנות השבעים.

סבי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 התנדב למילואים בצה"ל למרות שלא קיבל צו גיוס למלחמה, הוא היה כל כך גאה להיות חלק מצבא הגנה לישראל במיוחד לאחר ששירת גם בצבא הטורקי). על כך הוא קיבל אות הכרה שסיים מילואים בשרות צה"ל. סבתי התנדבה ומתנדבת אפילו עד היום לאורך השנים באירגון "בבני ברית" לחיילים  הבודדים בארץ ישראל. את כל מה שאהבו לעשות גם כצעירים באיסטנבול שבטורקיה כך המשיכו גם פה בישראל.

סבי וסבתי הקימו משפחה למופת בארץ, שני בנים שהתגייסו להיות לוחמים ביחידות חי"ר, משה בנחל ויוסי בצנחנים. ממשפחה קטנה של אמא ואבא עם שני ילדים הם התרחבו למשפחה גדולה עם ארבעה עשר משתתפים מסביב לשולחן בערב שישי בקידוש. משני הבנים נולדו להם בגאווה שמונה נכדים. זה כיף גדול להיות חלק מהמשפחה הרחבה הזו, סבא וסבתא אוהבים לפנק את כולנו.

הם אוהבי טבע וטיולים אפילו עד היום בגילם (פשוט צעירים בנפשם) ואני אוהבת לראות אותם כזוג חברים שמטיילים בעולם ומפנקים אותנו הנכדים בכל טוב. לכל נכד סבתא מבשלת את מה שהוא אוהב, סבא דואג לקנות לכל נכד את הגלידה והפינוקים בסוף הארוחה.

עד היום סבא עובד בחנות של מוצרי יצירה ודואג תמיד לפנק אותנו לפני תחילת כל שנה בתיק הכי "שווה" ובמדבקות ועפרונות צבעים ועטים מהפרסום האחרון.

אני מאחלת להם שימשיכו לחיות כזוג שאין לו גבולות ושהם יעשו רק כיף בחייהם הארוכים.

הזוית האישית

ליה: שיהיה לסבתא עוד הרבה אושר ממני שנמשיך לעשות כיף וטיולים ביחד