מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי ואני סבתא ל 5 נכדים. זכיתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי הודות לנכדתי הבכורה, תמר. יחד איתה אני חוזרת בזמן מיום הולדתי בשנת 1946 ועד היום. כשאני חושבת לאחור, אני מבינה עד כמה שונה היתה ילדותי בהשוואה למציאות בה אנחנו חיים היום.

נולדתי שנתיים לפני קום המדינה. אני בת להורים ציוניים שעלו לארץ מפולין במסגרת תוכנית שנקראת "הכשרה". הם עלו בגיל צעיר מאוד והשאירו אחריהם משפחות גדולות – הורים, אחים ואחיות. בהמשך כמעט כל בני המשפחה נספו בשואה.

ילדותי עברה עלי בעיר גבעתיים. באותה תקופה גבעתיים היתה עיר קטנה וקסומה. רוב זיכרונות ילדותי קשורים לבנין בן 12 הדירות הקטנות שבו גרנו. כל השכנים חיו כמשפחה אחת. כל שעות הפנאי שלנו עברו בחצר הבית. זאת היתה תקופה שילדים שיחקו במשחקי חצר, למשל: בקלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, ג׳ו'לים ועוד… וכמובן שגם הירבו במעשי קונדס.

זו היתה תקופה שאנשים חיו בצניעות. כיריים של גז עדיין לא עבדו ובוודאי לא תנורי בישול על חשמל. בבתים בישלו על פרימוסים ופתיליות. גם מקררי חשמל לא היו. השתמשו במקררים קטנים שקיררו בעזרת בלוק קרח שאותו היו צריכים להביא כל יום מבית החרושת לקרח. גם מכונות כביסה לא היו, ואת הכביסה היו מרתיחים בדודים גדולים ומשפשפים על קרש כביסה מיוחד.

התחנכתי בגבעתיים, השתתפתי בתנועת הנוער העובד, וכשהגיע הזמן התגייסתי לצה"ל. בגיל 22 הכרתי את בן זוגי, דני, ואז התחתנו והולדנו 2 ילדים. לרמת השרון הגענו לפני 42 שנה, כשהיא היתה עדיין מושבה. פה גדלו ילדינו ועכשיו גם נכדינו.

לקובץ הסיפור המקורי:

הזוית האישית

נילי אלוני השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה תמר. התכנית נערכה בבית הספר אורנים ברמת השרון, התשע״ט.