מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא מיכל גולדמן, אני נולדתי בתאריך 2/2/37 בקריית חיים. יש לי שני אחים.אחד גדול ואחד קטן. אני סבתא של נועל׳ה מבתי הקטנה גלית. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי השנה ובמסגרת התכנית זכיתי ״לאמץ״ עוד ילדה אלי ושמה אלה.

אני רוצה לספר לכן בנות על חיי היומיום בתקופת ילדותי, על סבי הנפלא, על משחקי הילדות שחוויתי וגם על  חג הפסח:

החלבן ומחלק הקרח

פעם, לא כמו היום, הדברים היו שונים מאד…..בבוקר האבות הם אלו שיצאו לעבוד, האמהות בינתיים נשארו בבית. אני זוכרת איך החלבן היה מגיע וקורא בקול גדול: חלב! חלב! אמא הייתה יוצאת וקונה חלב. לאחר שהילדים חזרו מבית הספר הגיע מחלק הקרח. הוא לא חילק קרח חתוך כבר בשקית עם פרסומת, אלא היה לוקח בלוק של קרח וחותך לפי הכמות הרצויה. גם פעם לא היו קרטיבים או ארטיקים. אז מה הילדים ליקקו בקיץ? את שאריות הקרח שנשמטו מבלוק הקרח שמחלק הקרח חתך. כך שכאשר אמא קנתה קרח, הילדים לקחו את שאריות הקרח וליקקו אותן כארטיק.

בגדים חגיגיים

בילדותי לא היו לנו המון בגדים חגיגיים בבית. פעם בכמה זמן לפני אירוע חשוב הייתה מגיעה תופרת הביתה. אנחנו היינו מקבלים באותו היום חופש מבית הספר. אני זוכרת שהתופרת הייתה מגיעה הביתה, עורכת מדידות ותופרת לכל אחד מבני המשפחה בגד במיוחד בשבילו!

אחר הצהריים – שעות הפנאי

אחר הצהריים הילדים היו קובעים בנקודה מסוימת מחוץ לבתים והיו משחקים להם ביחד. איפה ?על הכביש, כי לא היו מכוניות…. אבל זה לא היה מסוכן כמו כיום , כיום אנו לא מעיזים לשחק כבישים אבל אז לא עברו כמעט מכוניות… הכל היה יותר חופשי ובטוח  כאשר אנשים נעלו את הבתים החביאו את המפתח או מתחת לשטיח הכניסה או בתריס. לא פחדו שגנבים יכנסו. ומה האימהות עשו בינתיים אתם בטח שואלים?

האימהות לא נפגשו באחד מהבתים לקפה אלא יצאו החוצה, ישבו על כיסא נוח וסרגו. מתי שאמא רצתה לקרוא לילדיה לחזור הביתה היא שרקה להם את השריקה המיוחדת של המשפחה, כך זה היה ברוב המשפחות.

סבא שלי היה דתי ״יפה״

סבא שלי היא דתי ״יפה״. דתי יפה היה כינוי שנתנו למי שלא כפה את מנהגי הדת על מי שהיה חילוני. כולם היו חילוניים במשפחה אבל כיבדו את סבי. החברים שלו היו אומרים לו: ״מזה? ילדיך ונכדיך לא שומרים כשר ונוסעים בשבת?!״ ואז הוא היה עונה להם:"לחצר שלי הם נכנסים ברגל."

אני זוכרת שהיה מאד כייף בחג הפסח ובמיוחד בחופשת הפסח. לא יכולנו לחגוג לכל המשפחה המורחבת ביחד. היו לסבא וסבתא שמונה ילדים. נהגנו הולכים אצלם בזמן החגים, היינו ישנים לפעמים גם ארבעה במיטה. בערב הפסח ערכנו כולנו ביעור חמץ. סבא היה מסתכל ומשגיח עלינו והיה אוסף כל פירור חמץ. היו לנו כלים מיוחדים לפסח וקיימנו בחג הזה את כל המצוות והמנהגים. חיפשנו אחר האפיקומן ונהנינו מאוד לאכול את החרוסת שסבתא הכינה. אני זוכרת גם שאת אליהו הנביא היה משחק הדוד הכי קטן. הכול היה כהלכתו. לכבוד החג קנו לנו נעלים חדשות או בגדים חדשים. לא היה לנו הרבה, ולא חשבנו שחסר משהו. בכל בית יש מנהגים, גם כאלה שלא קשורים לחג מנהגים קטנטנים במשפחה.

אני סיפרתי לכן מעט מאלה של המשפחה שלנו.

הזוית האישית

סבתא מיכל: מהרגע שנכנסתי בשערי בית הספר למפגשים, הרגשתי אווירה כללית נעימה של מוסד חינוכי. ראיתי מערכות יחסים חמות בין הצוות והתלמידים. במפגשים אני חזרתי במנהרת הזמן אל עברי. העליתי זיכרונות אותם העלו אלה ונכדתי נועה על המחשב. אני רוצה להודות על זה שפתחתם בפנינו (הסבים, הסבתות והנכדים) את התכנית הזאת. זה פרויקט שנשאר בזיכרון לנצח.

נועה: התכנית הזאת הייתה חוויה משמעותית בשבילי. זה גרם לי להתחבר יותר אל סבתי ואפילו אל חברתי אלה. אני שמחה שיש בית ספרנו את הפרויקט הזה.

אלה: בפרויקט הקשר הרב דורי זכיתי להכיר את סבתה של חברתי נועה, מיכל. בכל יום שישי כאשר פגשתי את מיכל הכרתי אותה ולמדתי עליה ועל סיפור חייה יותר ויותר. מאוד שמחתי להצטרף לפרויקט זה.