מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבית הפתוח של משפחת אבקסיס בתל חנן

לאה עם שתי נכדותיה
לאה עם אחיה ואחיותיה
לאה מספרת על הוריה מאיר ורחל אבקסיס, שהיו אנשי חסד ומכניסי אורחים

בית פתוח 

שמי לאה דיין, לבית משפחת אבקסיס, יותר נכון שבט אבקסיס הגדול והרחב. אנחנו שמונה ילדים במשפחה, ארבעה בנים ארבע בנות. האחות הבכורה, לבנה, בת 85, אני החמישית במשפחה ויש לי עוד שלושה שנולדו אחרי וקטנים ממני. הקטנה ביותר ברוריה בת 62.

 בתקופת המעברה בכפר חסידים – עוד לפני שנולדתי

מימין אבי מאיר ואמי רחל ז"ל לידם בן דוד סלם ואחותי הבכורה לבנה, הקטן, הוא אחי אפריים

תמונה 1

היו לי זוג הורים מקסימים, מיוחדים במינם, דבר שלא רואים הרבה, הם היו אנשים מדהימים, אנשים שביתם היה כל היום פתוח לכל אדם, לכל אחד. למי שהיה רעב ורצה לאכול, למי שנזקק למקום לינה, לכל צורך נתנו מענה ברוחב לב. כל מי שרצה נכנס לבית הזה.

 אבי מאיר ואמי רחל ז"ל – צוייר ע"י אין, נכדם, הבן של אחי, אפריים

תמונה 2

גרנו בתל חנן, בבית אבן חד קומתי שעמד על הכביש הראשי בתל חנן והיה בית פתוח. כל מי שעבר בדרך והיה צריך להיכנס או לשירותים, או היה צמא או רעב, היה נכנס לביתנו החם ומכניס האורחים, זה היה בית מאוד חופשי.

ההורים שלי, רחל ומאיר אבקסיס ז"ל, גידלו בנוסף לשמונת ילדיהם, עוד שלושה ילדים, שאומצו על ידם, ילדים שהגיעו ממרוקו בעליית נוער ללא בני המשפחות שלהם. הם גדלו אצלנו בבית. אני זוכרת, שלאחד מהם קראו שלמה ולי יש אח ביולוגי בשם שלמה, אז "השארנו" לאח שלי הביולוגי את השם שלמה ול"שלמה המאומץ" קראנו בשם משפחתו "אלימלך", כדי שנוכל לזהות כשקוראים לשניהם. היו עוד שניי ילדים שאומצו וגדלו בביתנו. בהמשך השנים הם התגייסו לצבא והתחתנו. גם את החתונות אמי הכינה להם, הכל אצל אימא שלי בבית. בהמשך כשבני משפחותיהם עלו לארץ הם התאחדו עם משפחתם.

אימא שלי הייתה אישה אוהבת וחמה, שאהבה להעניק. כל מי שבא לבקר מייד העמיסה עליו כיבוד, אוכל ושתייה. ביתנו היה תמיד מלא בכל טוב. עד היום מכרים ושכנים מבוגרים שעוד נשארו מהתקופה ההיא, כל מי שזוכר אותם, עד היום מדברים על הורי מכניסי האורחים וטובי הלב. הם היו באמת אנשים מיוחדים. זכור לי, מקבץ נדבות שהיה מסתובב ברחובות תל חנן. בכל יום שישי, באופן קבוע, הוא היה מגיע לביתנו, יושב ליד השולחן ואמי מגישה לו מאכלים מכל טוב, מכל המנות ש ממשיכים הכינה לכבוד יום השבת. וכשסיים לאכול הייתה נותנת לו מעט כסף, נרות וחלה לשבת, וכך היה מידי שבוע בימי שישי. תל חנן הייתה אז יישוב קטן, כל התושבים הכירו את רחל ומאיר אבקסיס, כולם כבדו ואהבו אותם.

גדלתי במשפחה מדהימה, אני מאחלת  משפחה כזו לכל אחד. עד היום, גם כשהורינו הלכו לעולמם, נשארנו  מלוכדים, מאוחדים, אוהבים, אין אצלנו "ריבים", אין אצלנו כעסים! אין להיות ברוגז עם אחים, אנחנו תמיד תמיד ביחד, אחד דואג לשני, אחד חושב על השני. היום כבר כולנו מבוגרים, אחותי הגדולה לבנה בת 85, אחותי הקטנה ברוריה בת 62, אנחנו עדיין אחד בשביל השני, שומרים על קשר הדוק – זה מה למדנו מהורינו, זה מה שקיבלנו בבית וכך אנו ממשיכים עד היום.

 אמי האהובה, רחל ז"ל עם אחותי הקטנה ברוריה

תמונה 3

 ילדות של אז והיום

אבא שלי עבד במפעל לייצור דשנים, בחברה של כימיקלים במפרץ, באזור של בתי הזיקוק. אימא הייתה עקרת בית. הייתה לנו ילדות יפה, לא כמו הילדות של היום. הילדות של היום רחוקה מהילדות שלנו, אז לא היה מחשבים, לא הייתה טלוויזיה, לא היה טלפון, לא היה כלום. הייתה חברות, היו משחקי רחוב, היינו תמיד מוצאים מה לעשות. שיחקנו בעיקר בחוץ במשחקי חצר ורחוב, משחקים שהיום כבר לא רואים. הימים שלנו תמיד היו מלאים, היינו עסוקים מהבוקר עד הערב, כשהלכנו לישון. היום  הכל שונה, עם כל הטכנולוגיה, אני רואה הרבה פעמים ילדים  משועממים, תמיד משעמם להם. לנו הייתה ילדות יפה, היו לנו המון חברים, יצאנו לבלות בימי שישי, לערבי כיתה, הלכנו למועדון, למתנ"ס, בכיף, מה שהיום פחות רואים אצל בני הנוער של היום. אני רואה את זה לפעמים אצל הנכדים שלי, כשאני שואלת: "מה שלומך? מה אתה עושה?', הרבה פעמים הם עונים לי שמשעמם להם, למרות שיש להם הכל: טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד. אצלנו בידותנו, לא שמעתי את המילה "משעמם לי", כי לא היה זמן להגיד אותה. היום שלנו היה מלא, בית ספר, חוזרים, שיעורים ואחר עד שהולכים לישון תמיד היה מה לעשות. ידענו לפתח משחקים, ידענו להמציא דברים, ידענו לעשות הכל.

היום עם כל השפע הרב שיש לילדים, חדר משחקים מלא במשחקים, בובות, משחקי הרכבה, פאזלים – עם כל  השפע הזה, הם לא מוצאים מה לעשות, ולנו שלא היה כלום – היינו כל הזמן עסוקים. אני זוכרת, גם כשגדלנו ובגרנו וכבר הייתה טלוויזיה, עדיין, היינו יוצאים לבלות עם כל החברים. יתכן שהיום ההורים יותר חוששים, יש יותר סכנות בחוץ. בתקופתנו לא חיינו בפחד, יכולנו לנסוע בטרמפים חופשי. לא היה הפחד כמו שיש היום, לצאת לרחוב או לנסוע בטרמפ. אני זוכרת, שיכולנו לצאת בלילה, היינו יושבים בפארקים, יושבים על ספסל. היום יש יותר סיכונים,  זה מפחיד ללכת בשעות הלילה. הכל היה חופשי פעם. כשאני רואה את החיים של הצעירים היום, אני אומרת לעצמי: 'איפה הם ואיפה אנחנו?'. זה היה עולם אחר לגמרי.

הכל השתנה בארבעים שנה. התחתנו, ילדנו ילדים, ישבנו בבית וגידלנו את הילדים. אני גידלתי ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. הבת הקטנה שלי בת 33. משלושת בני, יש לי שישה נכדים, הגדולה עכשיו בשירות לאומי והנכדה הכי קטנה בת ארבע. היום אני סבתא ונהנית להיות סבתא לנכדי ומשתדלת לעזור לילדיי. אני בעפולה, ובני הצעיר גם הוא גר בעפולה, אז איתם אני מתראה לעיתים קרובות יותר. עם נכדי הבוגרים מבני הנוספים אני מתראה כמה שאפשר יותר וכמובן עם כולם בסופי שבוע וחגים.

זיכרונות מבית הספר

בית הספר היה דבר מדהים בשבילי, אני זוכרת, שהיינו  מגיעים לבית ספר עם הרבה כבוד למורים, למנהל. לא קראנו  להם בשמות, קראנו להם 'מורתי', היה כבוד לכולם. היינו באים בבוקר לבית ספר, זו הייתה תקופה בה נתנו לנו ארוחת בוקר בבית הספר. היינו נכנסים לחדר האוכל, אוכלים, אחר כך הולכים לכיתות. גם את ארוחות הצהרים אכלנו בבית ספר, היינו גם בתורנויות במטבח של הבית ספר. בימי התורנויות היינו מכינים, למשל פלאפל. נתנו לנו להכין את המנות, לעזור בקילוף  פירות וירקו וכד'. נתנו לנו להיות שותפים בעשייה ונתנו לנו לקחת אחריות על כל מיני דברים.

אני זוכרת, שהייתה לנו גינת ירק בבית הספר, אנו התלמידים עבדנו שם, היינו יוצאים ומטפחים ואחר כך גם קוטפים את הירקות וטועמים אותם – זו הייתה חוויה נהדרת שקבלנו בבית ספר, זה היה כיף,  לגדל את הירקות ואחר כך גם לאכול אותם. העבודה בגינה זכורה לי כחוויה נהדרת.

אני זוכרת את חג ט"ו בשבט, גם כחוויה, יצאנו לפארקים ולגינות לשתול ולנטוע. גם אם היו שנים בהם ירד גשם, היינו יוצאים. גשם ובוץ לא היה לנו משנה לנו. היו לנו הרבה חוויות קטנות כאלה. למשל, כל אירועי החגים. תקופה זו זכורה לי ככיף אמיתי , היה לי בית ספר מדהים. מאוד אהבתי את שיעורי הנגינה והחליליות שלמדנו. עד היום אני יודעת לנגן בחלילית, כי אני עוד זוכרת את זה מבית ספר, ללא שיעורים אלה, לא הייתי מנגנת. זיכרונות אלה והחוויות שבהם התנסנו, בבית ספר, החברה שהייתה לנו – כל אלה הם זיכרונות נעימים מתקופה יפה. אני זוכרת הכל הנוסטלגיה, אולי בגלל שלא היו אז טלפונים הייתה לנו יותר חברות ממשית. היינו מאוד ביחד. היום יש יותר ריחוק בדברים האלה.

הייתי תלמידה רגילה, השתדלתי המון, דאגתי לציונים טובים, אבל היו שני מקצועות שבהם התקשתי, הם לא נקלטו אצלי: אנגלית ומתמטיקה, קשה לי איתם עד היום. מבית הספר וגם מהשכונה, היו לי חברות מאוד טובות, היינו קבוצה של חברות שעם חלקן אני עד היום בקשר. רוב בני המשפחה שלי גרו בתל חנן אז החברות היו בעיקר מבנות המשפחה המורחבת, למדנו יחד, בילינו יחד. אפילו החתונות שלנו היו בתקופות די קרובות. עד היום אנחנו בקשר גם בגלל שאנחנו בקרבה משפחתית וגם כי גדלנו יחד מגיל קטן, והמשכנו במסלול החיים יחד.

נעוריי ובגרותי

אימא שלי רשמה אותי ללמוד את מקצוע הספרות. אז להורים היה חשוב שיהיה מקצוע מעשי, שממנו ה ניתן להתפרנס. אני לא כל כך רציתי. הייתי  נערה, בת 16 שרוצה להרוויח כסף, אז הלכתי לעבוד, טיפלתי בילדים, הייתי אופרית, כל השנים עבדתי כאופרית. היו לי כמה משפחות שישנתי אצלם וטיפלתי בילדים מיום היולדם. גם לאחר שהתחתנתי, המשכתי בעבודתי כמטפלת. כשנולד בני השני, הלכתי ללמוד קורס של מטפלות משפחתונים ופתחתי משפחתון. שם למדנו הכל, את כל שלבי ההתפתחות של הילדים מגיל שלושה חודשים והלאה עד גן. סיימתי את לימודיי עם תעודת הצטיינות ופתחתי משפחתון. אחרי כמה שנים כשכבר היה לי קשה, נולדו לי עוד ילדים והמשפחתון שהיה בביתי כבר הקשה עלי, אז הפסקתי עם עבודתי ובחרתי לגדל את ילדיי בלבד.

הסבתות שלי

את הסבים שלי לא הכרתי, כשנולדתי הם כבר לא היו בין החיים. את הסבתות שלי הכרתי. היו לי שתי סבתות מצד אימא ומצד אבא. סבתא מצד אמי, נפטרה בגיל 105, אני כבר הייתי נשואה עם ילד כשהיא נפטרה. הסבתא השנייה מצד אבי, נפטרה כשהייתי עוד נערה. היו תקופות שהן גרו אצלנו בבית. לכל אחת מהן היו עוד ילדים והם גרו תקופה של כמה חדשים כל פעם אצל ילד אחר שלהן.

אני זוכרת, ששתי הסבתות שלי היו עיוורות אז הן הכירו אותנו, הנכדים מתוך חוש המישוש. הן אמנם לא ראו אותנו, אך היו היו סבתות מקסימות. היה לי איתן קשר טוב, היה קשר טוב יותר עם סבתא אחת, עם הסבתא השנייה פחות, כי היא הייתה הרבה יותר זמן אצל האח של אימא שלי בירושלים. הורי היו נוסעים לבקר אותה, ואני פחות הייתי  בקשר איתה. היא נפטרה כשהייתי מאוד צעירה. הסבתא השנייה, מצד אבי, עמה היה קשר יותר הדוק, כי גם גרה יותר בביתנו. היא אפילו זכתה להיות בחתונה שלי. יש לי עוד תמונות איתה מהחתונה שלי, אנחנו מצולמות יחד. בנוסף, היא זכתה לראות את הנין שלה שזה הבן שלי, היא הייתה סבתא מקסימה. עם כל זה שהיא לא ראתה, היא הייתה אישה מדהימה, ידעה להסתדר יפה. היא הייתה תמיד מטפחת את עצמה בלי לראות, תמיד הייתה מסרקת את השיער הארוך שלה ועושה צמה, הייתה אשה עצמאית – אשה מדהימה.

 סבתא עיזה מצד אמי, שנפטרה בגיל 105 

תמונה 4

סבתא שלי סעדה, האימא של אבי מאיר ז"ל, ביום חתונתי, מצד שמאל אחי הצעיר גבי

תמונה 5

הבית בתל-חנן

הבית של הורי היה בית אבן בית ערבי, זה לא דומה בכלל לבנייה של היום. הוא היה בית ענק אמנם היו בו רק שני חדרים, אך כל חדר היה כמו אולם, את שני החדרים חיבר מסדרון ענק ורחב ידיים. היה מטבח וחדר שרותים ומקלחת.

מאחר והחדרים היו גדולים מאוד, בכל חדר היו מספר פינות. בחדר אחד בחלקו היה הסלון,עם ספת אורחים יפה ומזנון, בחלק אחר של החדר עמדו שתי מיטות יחיד – זו הייתה הפינה של אחי שלמה, קראנו לה: "החדר של שלמה". אם חיפשו מישהו ושאלו איפה הוא נמצא? היינו עונים ב"חדר של שלמה" ואם האדם היה על המיטה השנייה, היינו עונים שזה על "המיטה של לידיה" שזאת הבחורה, בת הדוד שגדלה אצלנו. היה מיקום מדוייק יותר: "על המיטה של לידיה בחדר של שלמה" וזה היה קבוע. כשהם התחתנו, גם שלמה וגם לידייה, ועזבו את הבית עדיין אנחנו האחים הקטנים המשכנו לקרוא כך לחדרים.

בחדר הגדול השני בבית, גם הוא חולק: הייתה מיטה זוגית של ההורים שלנו, ומסביב לחדר בצורת ח' היו עוד מיטות יחיד. והיה גם הפרוזדור הענק ורחב הידיים שגם בו ניתן היה להציב מיטות ושולחן אוכל ענקי לכל אורך המסדרון שיכול היה להכיל לפחות 20 איש בישיבה מסביב לשולחן. המסדרון, היה חלל ענק שהיה סגור מסביב בחלונות ודלת כך שגם שם  ניתן היה לישון. הרצפה הייתה רצפת פסיפס, אריחים מעוטרים כל הרצפה בבית הייתה מצוירת – אמנם הבית היה ענק ורחב ידיים, אך פרטיות לא הייתה לאף אחד!

בחצר הבית הייתה לנו גינה ענקית. אימא שלי סידרה בגינה חלקות שונות: הייתה חלקה שהייתה מיועדת רק לפרחים, היא אהבה לגדל פרחים. והיו החלקות של אבי בהם היו כל עצי הפרי וכל ערוגות ירקות. הייתה גם פינה מיוחדת שבה גידלו אפרוחים וארנבות. אימא נהגה להביא את האפרוחים מאחד המושבים בצפון. היו לה שם קרובי משפחה ובכל ביקור שם הייתה חוזרת עם הפתעות. היא הביאה גם יונים, ובחצר סידרו ליונים שובך יונים. היונים היו כל כך רגילות לאימא שלי, שכשהיא הייתה יוצאת לקניות הן היו יושבות לה על הכתף, יונה על כל כתף, והולכות איתה כברת דרך. שנים רבות היונים היו בביתנו הן היו קשרות אלינו והתרגלו לכל בני המשפחה. כשם שאמי הייתה מכניסת אורחים לבני אדם כך נהגה עם בעלי החיים. זה היה בית פתוח גם לאנשים וגם לחיות הבית.

הפרידה מאימא ומאבא ז"ל

פרידה מאבא מאיר ז"ל

אבא היה בשבילנו דמות מיוחדת, היינו משפילים מבט, כדיברנו עמו מתוך כבוד. כשהוא נפטר הייתה לו לוויה מפוארת כמו לאנשים מפורסמים, נושאי הארון היו עם מדים, הארון היה עטוף בדגל והמוני אנשים באו, כמעט כל תושבי תל חנן היו שם. אני זוכרת, כשהגענו לבית העלמין, במקרה באותו זמן היה שם ראש העיר, שניגש ושאל: "מי זה המכובד שנפטר בעיר שלי ואני לא מכיר אותו?". ראש העיר הגיע אחר כך לביתנו לנחם בשבעה, ושמע את הסיפורים על אבי, כי כל תושבי תל חנן כיבדו אותו.

פרידה מאימא רחל ז"ל

אימא, שהייתה אשה כזאת חמה עם המון נתינה ואהבה לכולם, תמיד העריכה את השני ולימדה אותנו לתת כבוד לכל אדם באשר הוא אדם. אם אחד מאחי היה מקטר או אומר משהו על אשתו, היא מייד הצדיקה את אשתו ואמרה לו לשנות את דרכו. היה לה קשר חם ואוהב עם כל כלותיה. הן אלה שטיפלו באימא שלי עד יום מותה, הן אלה, שבאו, רחצו והאכילו אותה כשהייתה חולה ועשו למענה הכל כדי להקל עליה. כמה שהם כיבדו ואהבו והעריכו אותה, היא הייתה אישה מיוחדת במינה ואהובה על כולם.

 אבי מאיר ואמי רחל ז"ל

תמונה 6

אחים ואחיות שלי

כפי שספרתי בהתחלה, אנחנו במשפחה ארבע אחיות וארבעה אחים. עם האחים והאחיות שלי תמיד הייתי בקשר וגם עם גיסותי, נשות האחים שלי. אני בין צעירי המשפחה ואצלנו נהוג שהאחים הצעירים נותנים כבוד לאחים הגדולים שלנו. היום, עם השנים, פער הגילאים הצטמצם. אני זוכרת היטב את חתונתו של אחי הגדול, הייתי אז ילדה בת עשר. והיום כשאני בת 67 והוא בן 80 – פער הדורות המטמצם. לפעמים אנחנו, האחים והאחיות יושבים ומדברים בינינו ואומרים: 'נו מה? אנחנו גם זקנים היום, ההפרש שנים שהיה פעם כבר נעלם, שאתה מבוגר אז ההפרש מצטמצם ולא נראה גדול, זה נראה שכולנו גם אזרחים ותיקים.

שלושת הילדים האחרים, שהורי גידלו בביתנו, היו שני בני דודים שלנו שעלו בעליית נוער. ההורים שלהם שלחו אותם לארץ בעליית נוער. אז היו מבריחים את הילדים הצעירים ממרוק לארץ. כל אחד מהבנים קיבל מהוריו במרוקו מסר חשוב: ההורים אמרו להם: "איך שאתם מגיעים לארץ, תבקשו להגיע לכפר חסידים, שם נמצא הדוד שלכם, מאיר אבקסיס, הוא ידאג לכם." כך היה.

אבא ואימא שלי שגרו עם עלייתם לארץ במעברת כפר חסידים, למרות התנאים הקשים ושמונת ילדיהם, קבלו את הנערים באהבה ושמחה והם נשארו לגור איתנו, חיו איתנו. כולם למדו התגייסו לצבא והורי ליוו אותם עד שהתחתנו.  אמי דאגה חהם כאילו היו ילדיה. היא גידלה אותם באהבה כמו את הילדים שלה. השלישית הייתה בת של דוד, גם היא הגיעה ארצה בעליית הנוער וגם היא גרה אצלנו בבית.

אני הייתי בקשר כל השנים, עם בני הדודים שגרו וגדלו בביתנו. אחד מהם כבר נפטר ועם השניים הנוספים אני בקשר הדוק עד היום. שוב בגלל מגפת הקורונה אנחנו לא מתראים ושומרים על קשר טלפוני.

 מצגת תמונות של לאה דיין

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות – בקשר הרב דורי", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי.

לאה דיין: היה לי נחמד להיות בקשר עם התלמידה שירי. היא תלמידה מאוד נחמדה, והייתה לה סבלנות להקשיב לסיפורים שלי. לי היה נחמד לרענן את זיכרונות העבר ולהזכר בילדותי ובהורי האהובים. זו הייתה הזדמנות נהדרת לשמר את הזיכרון של הורי האבובים לילדי ונכדי לדורות הבאים.

שירי סולן: לדעתי, תוכנית הקשר הרב דורי מהווה דרך מעולה ויוצאת דופן לחיבור בין הדור הצעיר לדור היותר מבוגר. תוך שיתוף זיכרונות מרגש למבוגר והקשבה לסיפור חיים מעניין לנער, נוצרות למידה של כל אחד על הדור האחר וחברות. התוכנית תרמה לי מאוד בכך שדרכה הכרתי את לאה וזכיתי להקשיב לה מספרת על חייה המרתקים, על הטוב ועל הרע. מסיפוריה למדתי המון על איך דברים היו פעם דרך זיכרונות ילדותה האישיים שהפכו את ההשתתפות בתוכנית לחוויה שלא אשכח.

מילון

כפר חסידים
כְּפַר-חֲסִידִים ב' הוא יישוב קהילתי ליד נשר השייך למועצה אזורית זבולון. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי מתיישבים מכפר חסידים שעזבו את היישוב והקימו ישוב אחר. היישוב הוכר על ידי המדינה ב-1959. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זוכרת, ששתי הסבתות שלי היו עיוורות אז הן הכירו אותנו, הנכדים מתוך חוש המישוש.“

הקשר הרב דורי