מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בלוב

גרתי בשכונה יהודית בלוב בבית גדול יחסית, השכונה שלנו הייתה ליד הים וליד בתי כנסת, מכיוון שהיינו משפחה בעלת אמצעים. לאבי קראו דוד והיה לו מתפרה בבית. מקצוע החייטות היה מאוד מאוד חשוב כי כל הבגדים שאנשים לבשו היה חייב להיות מוזמן אצל חייט. לאמי קראו חנה והיא נפטרה שנולדתי, כך שגדלתי יתומה.

עץ משפחתי

המאכל המסורתי שאכלו בדרך כלל היה תבשילי בשר או דג עם רוטב חריף, פחות הכרנו את העולם החלבי. הלבוש המסורתי היה בגד ששמו "זדאד" zdad שהתייחסו אליו בהדר.

אני למדתי בשני בתי ספר עיברי ואיטלקי, הייתה לי מנהלת קשוחה מאוד. היינו צריכים להגיע לבית הספר בתלבושת אחידה ולפעמים היו לנו טיולים מבית הספר לים. בבית הספר לא היה לנו חדר אוכל – בכל בוקר היו מעמידים אותנו בשורה ונותנים לנו דגים מבושלים עם חצי תפוז. מאוד אהבנו ללכת לבית הספר אבל מאוד חששנו לא לחרוג מכללי המשמעת הנוקשים של אותם זמנים.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1952, בעקבות עלייתה של סבתי ז"ל. רצה הקב"ה ופגשתי פנים מול פנים גרמני שהכה אותי עם קת של רובה דבר שחיזק אותי לעשות הכל ולעלות לארץ ישראל. עליתי לארץ באנייה והגעתי לעיר "רמת גן", אני לא הייתי צריכה ללמוד עברית משום שלמדתי אותה בטריפולי בבית הספר העיברי בו למדתי. ידיעת השפה הקלה מאוד על ההתאקלמות שלי בארץ.

בהמשך ב"ה, בנינו את ביתנו והקמנו את משפחתינו על אהבת הארץ והמסורת וערכים יהודים.

הזוית האישית

מאי כלפון: למדתי מסבתא שלי דייזי לגזיאל על שמירת כבוד השבת. למדתי ממנה, לא לפחד לעשות דרך גם אם זו דרך קשה ולהאמין שבסופו של דבר יהיה טוב.