מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדה בצל המלחמה

סבתא טוני והנכד
סבתא וסבא טוני וליאופלד
לשרוד, להאמין ולקוות - למרות כל הקשיים

נולדתי ברומניה ב-15 בינואר בשנת 1934, בת יחידה להורי.
ארבע שנים אחרי התחילה המלחמה  ובבת-אחת נהייתה שנאה גדולה כלפי היהודים. הרגשנו שנאה וכעס מהשכנים הגויים ואני זוכרת שהייתי חייבת לענוד טלאי צהוב על המעיל ולמעשה על כל בגד, כדי להבדיל בינינו לאחרים. זאת הייתה תחושה איומה כילדה, הרגשה של זרות מהסביבה –  יהודיה!!! הספקתי ללמוד רק שנתיים בבית ספר.
 
אבא שלי שלמה עבד כמכונאי ואימא הייתה עקרת בית שדאגה לאוכל ולניקיון הבית. בכפר שבו גדלתי לא היה חשמל, לא ביוב מסודר ולא מים זורמים. כילדה אני זוכרת איך הייתי שואבת מים מהבור שעומקו היה עשרה מטר (ברומנית "פנטנה").
 
כשהחלו ההפגזות מצד הגרמניים, אבי, אמי ואני התחבאנו בתוך בורות. הגרמנים היו מגיעים עם סוסים ומאיימים עם אקדחים, רובים ושוטים, משליטים טרור ופחד. הם היו מכים את כולם ולא חסו על זקנים, נשים וילדים, העיקר  להשליט כוח ופחד. אני זוכרת איך יום אחד, יצאנו אימא ואני לקנות קצת אוכל. גרמני עצר אותנו ושאל לאן אתן הולכות? אימא החזיקה את ידי בכוח ואמרה בפחד "לקנות גרביים". במזל הצלחנו לחמוק מהגרמני, קנינו מעט אוכל וחזרנו לבורות להסתתר.
 
בשלב מסוים גירשו את כל היהודים מהכפר. אמי לקחה "ואן" אמבטיה קטנה, הכניסה בפנים קצת בגדים, "זה הכל" ויצאנו לדרך. אבי, שהיה מכונאי חרוץ ותיקן חלקי חילוף לרכבים, מכונות וג'יפים, נשאר בכפר. לימים הבנתי שהבוס של אבי, לפני  פרוץ המלחמה, היה יהודי שהצליח לחמוק מידי הגרמנים בזכות כספו והוא ובני ביתו ניצלו. 
 
אחרי ארבע שנים ברחנו לעיר "בוטשן", שם למדתי בבית-ספר שנה נוספת וחזרנו לכפר שלנו, שם גילינו שבביתנו ישבו גויים. כשאימא ביקשה לקבל את ביתה בחזרה, הגויים איימו עלינו. הם לקחו לנו את כל הציוד שהיה בבית – כיסאות, שולחן, ארון וכל כלי המטבח – וטענו שכעת זה הבית שלהם ושאם לא נצא, הם יהרגו אותנו. אבי לקח ללב את התקופה הקשה שעבר ובהיותו בין 48 חלה באולקוס ונפטר בעיר "יאש".
 
בהיותי נערה מתבגרת
 
נשארנו אימא ואני לבד. בלי בית, בלי אבא, בלי אוכל אימא אמרה שאני חייבת לצאת לעבוד. אני זוכרת שהיא אמרה לי: "שלוש כיתות בבית ספר, זה מספיק!". התחלתי לעבוד כמנקה, שפשפתי כל פינה והכלים היו תמיד מבריקים ונקיים מאוד, העיקר שאוכל להביא פרנסה.
בשלב מסוים אימא מצאה לי בעיר תופרת טובה שתלמד אותי מקצוע ואחרי שלוש שנים של פועלת ושוליה אצל התופרת, היא נתנה לי לעבוד במכונת התפירה. נשארתי אצלה שבע שנים, עד שבעלת המקום עלתה לישראל ולי לא נשארה מכונת תפירה לעבוד אתה. וכך היה, שמי שרצה שאתפור לו משהו, הזמין אותי לביתו ואני עשיתי תיקונים וגם תפירה חדשה. הקליינטים מאוד אהבו אותי והסכימו לסידור הזה, שאני עובדת אצלם.
 
אהבת חיי
 
כשהייתי בחורה בת 20 הכרתי את בעלי  לאופלד, מהעיר "חרלו". הוא היה בין 32 כשהגיע לעיר שלנו. לאופלד היה בחור ובן טוב, משהו 'ספישל' כמו שהיינו אומרים. אחרי שנה של היכרות התחתנו, וליאופלד קנה לי במתנה מכונת תפירה. אגב, בעיר חרלו לא היה אז חשמל ולכן לצורך אירוע החתונה, הביא בעלי מנורות לבית הכנסת והצליח להאיר את כולו. התזמורת ליוותה אותנו מהבית לבית הכנסת וכל בני העיר יצאו לשמוח איתנו. הייתה באמת שמחה גדולה מאוד. אמי כמובן מאוד שמחה שהתחתנתי. גרנו לאופלד ואני בעיר יאש ואחרי שנה נולד בני הבכור סנדו, יליד 1956.
 
כשבני סנדו היה בן שנתיים, לילה אחד הגיעו אנשי ביטחון לבית וביקשו מבעלי להצטרף אליהם. הבנתי שהם היו בטוחים שעלו על מרגל. ולמה כל זה? כי בעלי היה מקבל מכתבים מאבא שלו, שעלה לארץ ולכן הם חשדו בו וכך הוא נאסר לעשר שנים בכלא.
 
אני נאלצתי לעבוד ואימי עזרה לי לגדל את בני בן השנתיים. כל הזמן שלחתי לבעלי לכלא אוכל, נקניק וגרבי צמר. אך האמת היא שלא ידעתי לאן אני שולחת. למזלי, אחרי שלוש שנים, לקוחה שלי, שגרה בבוקרשט, הציעה לי לכתוב מכתב לרשויות על כך שבעלי אינו מרגל וכי אני מבקשת שישחררו אותו.
 
העובדה שהתעקשתי והייתי נחושה, עשתה את ההבדל. בכל חודש הייתי מתלבשת יפה ונוסעת ברכבת, מהכפר לבית הכלא, בתנאי מזג-אוויר קשים ומקפידה לבקר את בעלי ולהביא לו דברים. רק העקשנות שלי גרמה לכך שהצלחתי לשכנע את המפקדים בכלא שכדאי להקשיב לי. ואכן, אחרי שהיה בכלא ארבע שנים, הצלחתי להביא לשחרורו. אגב, חשוב מאוד לציין, שמאז ועד היום, אני מקפידה להתלבש יפה לכל מקום שאני הולכת. 
 
תמיד הייתי מסורה לבעלי וכבדתי אותו. גברים רבים רצו לצאת איתי בתקופה שהיה בכלא, אך אני הייתי מסורה ונאמנה והאמנתי שהוא ישתחרר. בבית היה בני הקטן סנדו, שכלל לא הכיר את אביו. כשלאופלד חזר הביתה הוא שאל מי הדוד הזה? ואני זוכרת שעניתי:  "זה אבא שלך… אבא  שלך!".
 
העלייה לישראל
לאופלד ואני הגענו להחלטה שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל וכך, בשנת 1964 עליתי לארץ עם בעלי, אימא שלי ובני בן התשע. טסנו עד איטליה במטוס ומאיטליה הפלגנו לנמל חיפה באוניה. אני הייתי בת 30 ולאופלד בן 42. זוג צעיר עם ילד אחד ואימא. אמי, שהייתה כבר בת 60 עבדה בתל-אביב בניקיון בתים ובמשק בית ובעלי התקבל לעבודה במפעל "נשר" ברמלה. 
 
אני ידעתי שאני חייבת להרחיב את המשפחה וילדתי את בני השני, רוני, היום בן 47. אחרי שנתיים ילדתי את צביקה, שהוא פרמדיק בשוהם. כיום יש לי שני נכדים מרוני, שלושה מצביקה. ושניים מסנדו. תמיד עבדתי כתופרת ועד היום אני עובדת. 
תמונה 1
 
כיום אני בת 80 ומתנדבת במגן דוד אדום. אני מודה לאלוהים שיש לי כוח ושאני קמה יום יום ונותנת עזרה לאנשים. זה ממלא לי את הלב. נכדיי וילדיי מסביבי ויש לי רק עוד חלום אחד – לקחת את משפחתי לטיול שורשים ולהראות להם את מקום הולדתי.
תודה לאלוהים שבשמים. לא חסר לי היום כלום. רק בריאות ולהיות על הרגלים.
 
כשנכדתי עמית ביקשה ממני משפט מוטו לחיים, אמרתי לה:  "איפה שיש בלאגן יש סדר. איפה יש עניים יש ניקיון".
 
אני מאוד אוהבת את הרעיון של הקשר הרב דורי ומודה לבית הספר שבחר בו. אני  מאושרת שהנכדה שלי בחרה בי והציעה לי לספר את סיפור חיי והמסר שלי אליה הוא שבחיים צריך תקווה ורצון ורק כך אפשר להגיע להישגים. אני למדתי את זה מחיי.
 
תשע"ה

מילון

טלאי צהוב
מגן דויד על רקע צהוב שחוייבו היהודים לענוד על הבגד בתקופת השלטון הנאצי

ציטוטים

”אני מודה לאלוהים שיש לי כוח ולקום כל יום. הנתינה לאנשים ממלאת לי את הלב“

הקשר הרב דורי