מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

יישוב הנגב

איתמר וסבתא מזל
מזל עם בני משפחתה
המשפחה של סבתא מיישבת את הנגב

שמי מזל דורון, נולדתי בתל אביב בשנת 1948, השנה בה הוקמה מדינת ישראל. הוריי – שמואל ופרלה אללוף – עלו לארץ מיוון, הכירו בתל אביב ונישאו שם בשנת 1947. אמי פרלה עלתה לארץ עם משפחתה מסלוניקי, בהיותה ילדה קטנה. על פי סיפורה של סבתי המנוחה, בשריפה הגדולה שהתחוללה בסלוניקי בשנת 1917 הם איבדו את כל רכושם ולא הצליחו להשתקם, הם הגיעו להחלטה שאם הם חייבים להתחיל הכל מחדש – עדיף שיעשו זאת בארץ ישראל. המקום שתמיד התפללו וחלמו להגיע אליו.

אמי והוריה עלו לארץ בשנת 1934 והתיישבו בתל אביב. אבי, יליד סלוניקי, הוא ניצול השואה. בהיותו בן 17 נלקח מסלוניקי למחנות ריכוז אושוויץ ולאחר מכן לבוכנוולד. הוא עלה לארץ בשנת 1946 באונייה "חביבה רייק". יש לציין שדבר מכל אשר עבר עליו בהיותו במחנות – לא ידענו בבית. מעולם לא הסכים לדבר ולספר את אשר קרה אותו שם, הוא "חס עלינו". רק לאחר מותו בשבעה הגיעה סטודנטית צעירה וחמודה לנחם אותנו, וסיפרה כי במסגרת לימודיה ישבה עם אבי ותיעדה את כל אשר עבר אותו במחנות הריכוז. אבי היה מהניצולים הבודדים שנותרו מצעדת המוות.

כאמור, הוריי הכירו והתחתנו בתל אביב. דוד בן גוריון, שכיהן כראש הממשלה בשנות החמישים, הקים תנועה שקראה לאוכלוסייה העירונית לעבור מן העיר אל הכפר. הוריי נענו לקריאה ועלו בשנת 1953 למושב "ניר משה", מושב באזור הנגב הצפוני המערבי השייך למועצה האזורית מרחבים. המושב הוקם על ידי עולים חדשים וניצולי שואה, הוריי היו בן מקימי המושב. כשהגענו למושב הייתי כבת חמש שנים ואחי כבן שנתיים. אני זוכרת היטב את היום שהגענו. מתל אביב הגענו ממשאית שנראתה לי מאוד גדולה.

אחי, אמי ואני ישבנו בקבינה, ואבי במשאית למעלה עם כל הציוד שהבאנו. הדרך הייתה מאוד ארוכה. הגענו בשעות אחר הצהריים. ראיתי מרחבים גדולים של שדות בצבעים ירוק וחום. מספר מבנים פזורים בין השדות. אבי קרא להם "בדונים", בדון הוא מבנה שקירותיו הם מבד קשיח. בבדון חדר אחד גדול ובתוכו מספר מיטות שקראו להן  "מיטות של הסוכנות" ובקצה של החדר פינת בישול. לא היה חשמל ולא ברזים עם מים זורמים, אין רצפה מרוצפת, רק אדמה, שאותה אמי הייתה מרטיבה מדי יום כדי שתתייבש, תתקשה ולא תעלה אבק. בקצה החצר שירותים שעשויים מעץ. מים קיבלנו מברז אחד שהיה בחצר. בלילה הוריי היו מדליקים עששיות נפט ששימשו למאור. אמי בישלה על פתיליה ופרימוס (היום מחליף אותם הכיריים). עם הזמן, לנו הילדים המעבר היה כיף אחד גדול. בחצר היה לנו כלב, תרנגולות, עז, וכמה כבשים שאותם היינו מוציאים למרעה. רוב הזמן הסתובבנו יחפים, לא היו צעצועים אבל תמיד היינו עסוקים במשחקים כמו: קלאס, חבל, עמודו, חמש אבנים, ועוד…. בעונות הפריחה מילאנו את הבית בזרי פרחים בתוך קופסאות שימורים, ועיטרנו את ראשנו בזרים צבעוניים. לוואדי, שהיה לא רחוק מהמושב, היינו הולכים לקטוף פרחים, בעיקר כלניות אדומות. היו שם מרבדים של כלניות. אז, הפרחים לא היו מוגנים.

ניר משה היה מושב קטן והמשפחות צעירות ומעט ילדים. במרכז המושב הייתה צרכניה. את הקניות ערכו הוריי בצרכניה ולא שילמו בכסף אלא שילמו בתלושים קטנים שנקראו 'בונים'. בגדים לחג ומצרכים אחרים הוריי קנו בבאר שבע. במרכז המושב היה גם בית כנסת. בית הכנסת, נוסף להיותו בית תפילה, שימש גם ככיתת לימוד. התלמידים היו מכל הגילאים גם ילדי גן, כולנו למדנו ביחד. הוריי, שלא היו חקלאים מבטן ומלידה, קיבלו הדרכה לטיפול בבעלי החיים ובשדות ממדריך חקלאי שהיה מגיע פעם בשבועיים למושב. בשדות גידלו כותנה, חיטה, סלק, סוכר, גזר ועוד. אני זוכרת את קטיף הכותנה. היו תולים עלינו שקים גדולים כמעט בגודל שלנו. היינו צריכים לאסוף את הכותנה לתוך השקים, גם שיחי הכותנה היו כמעט בגובה שלנו ודי דקרו את הידיים.

אהבתי ללכת בלילה עם אבי לפתוח את הממטרות בשדות. היינו מוציאים גזרים בשלים מהאדמה ושוטפים בברז גדול שנקרא "שטוצר" ואוכלים כל הדרך הביתה. בתקופה שהחיטה החלה לצמוח היו שנים בהן להקות של ארבה היו מגיעות אלינו ממצרים. הארבה היה מחסל כל צמח גדול שנמצא בדרכו. על מנת לגרש את נחילי הארבה קיבלנו מההורים פחים, מכסים של סירים וכל כלי שיכול להקים רעש גדול ולגרש את הארבה מהשדות. בשורה טובה הגיעה כאשר אבא בישר לנו שאנחנו עוזבים את הבדון ועוברים לבית החדש שבנייתו הסתימה.

בבית החדש היה חשמל, מים זורמים וחדר שירותים בתוך הבית. עם המעבר לבית הגדול נוספה לנו אחות וכעבור שנתיים עוד אחות. בעשור למדינת ישראל חגגו את יום העצמאות במושב ניר משה. במהלך המסיבה חילקו לילדי שנת 1948 ספרי תנ"ך, גם אני קיבלתי ספר ומאוד התרגשתי, אכן המדינה ואני נולדנו באותה השנה.

באותה השנה אבי עזב את החקלאות ועבר לעבוד בבניין. באזור הוקם ישוב חדש שנקרא "מבועים" יישוב קהילתי ששימש כמרכז מושבים בו גרו כל בעלי המקצוע שהגיעו ממרכז הארץ: מדריכים, חקלאים, מורים, רופאים ועוד. בעלי המקצוע נתנו שירותים לכל המושבים בסביבה. במבועים גם נבנה בית ספר אזורי בו למדו כל ילדי המושבים השייכים למועצה האזורית מרחבים. אבי זכה במכרז לעבוד כאב הבית בבית הספר החדש. עזבנו את ניר משה ועברנו לגור במבועים. היינו המשפחה הראשונה שהתיישבה במבועים והפעם במבנה של ממש אבל ללא חשמל וללא שכנים.

זכורים לי הלילות שהיינו יושבים כל בני המשפחה במטבח ולאור העששית אבי היה מקריא לנו סיפורים. במבועים סיימתי את בית הספר היסודי. באזורנו לא היה בית ספר תיכון ולכן נאלצנו אחי ואני לעבוד וללמוד בבתי ספר חקלאיים עם פנימיות "אשל הנשיא", "מקווה ישראל", ו"הכפר הירוק".

אהבתי את ילדותי בישוב מבועים. אהבתי את השדות הרחבים ומלאי הפרחים. אהבתי את השעות הנעימות בהן שמענו את סיפוריהם של אבי ואמי, אהבתי את המשחקים עם אחי ואחיותיי הקטנים ועם הילדים שהחלו להגיע לישוב הקטן בו גדלנו.

הזוית האישית

איתמר: מאוד נהניתי מהכתיבה של הסיפור עם סבתא והיה לי נורא כיף לעשות את זה עם סבתא. למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא.

סבתא מזליקה: היה לי נורא כיף לכתוב את הסיפור האישי שלי עם איתמר ולמדתי דברים בתחום הטכנולוגיה שלא ידעתי עליהם קודם לכן.

מילון

עששית
מנורה ניידת שפעלה על נפט או על שמן. פעם, לפני המצאת הנורה החשמלית, מנורות כאלה היו אמצעי התאורה העיקרי בבית. הן שימשו כאמצעי תאורה נפוצים, עד שנות ה-50 של המאה הקודמת.

ציטוטים

”הוריי נענו לקריאתו של דוד בן גוריון ליישוב הנגב“

הקשר הרב דורי