מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייה

כשהייתי ילדה בת 6 גרנו בבית יפה בעיראק בעיר הבירה בגדד. השלטון העיראקי העניק אישור ליהודים לצאת מעיראק תוך 72 שעות. הדרך היחידה לצאת מעיראק הייתה במטוסים, עלינו למטוסים אחרי ביקורת קפדנית בדקו, שלא הברחנו זהב וכסף ורק אז נתנו לנו לעלות. עלינו למטוס והבריטים לא הסכימו שנטוס טיסה ישירה לארץ ישראל, לכן הטיסו אותנו לקפריסין ומשם לישראל.

מעטיי מעט יהודים נשארו בעיראק וסובלים עד היום.

ייסוריי קליטת עלייה

כאשר עלינו לישראל שמו אותנו באוהלים בתקופה זאת עדיין לא היו לנו בתים, כי לארץ היגיעו אלפי עולים חדשים והמדינה לא הספיקה לבנות בתים, המדינה הייתה צעירה מאוד (שנתיים אחרי שהוכרזה כמדינת ישראל). הגענו לשער עלייה, נתנו לנו אוהל אחד לעשרה אנשים היינו שם שנה, תנאי המחייה היו מאוד קשים.

לאחר שנה העבירו אותנו לפרדס חנה. שם כבר היה אוהל עם רצפה מרוצפת, גרנו שם שנתיים. אבא שלי עבד בעבודה שחורה, הוא היה מנקש עשבים. כשיצאנו מעיראק היה אסור להוציא כסף וזהב, עשו עלינו חיפוש יסודי, כך שהגענו לארץ ללא רכוש חסרי כל. עלינו לישראל, לא היה לנו כסף ואבא שלי היה צריך לעבוד בעבודה שחורה. אחי, כשעזבנו את עיראק הוא היה תינוק בן חצי שנה. השוטר בשדה התעופה הפשיט אותו לגמרי, כדי לבדוק שלא הברחנו על גופו כסף או זהב.

מפרדס חנה העבירו אותנו למגדיאל ושם כבר קיבלנו צריף, שם גרנו שנה ואז בשנות החמישים היה שיטפון בארץ, ולכן פיזרו את כל הילדים הקטנים בבתים של אנשים מסודרים (יש להם בית, יש להם אוכל לתת).

אני הייתי שנתיים במושב בילו ליד רחובות ואני זוכרת שהנשיא חיים ויצמן נפטר, זה היה בנובמבר 1952, ובאו וספרו לנו שההלוויה של הנשיא ברחובות.

כעבור שנתיים חזרתי אל הוריי וגם אחיי חזרו הביתה. אבא שלי לקח הלוואות וקנה בית בנווה נאמן.

זה הסיפור של קשיי ההסתגלות שלאחר עליית המשפחה שלי לארץ ישראל.

הזוית האישית

מיה: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא לאה.

לאה: שיפרתי את הניסיון שלי במחשבים והיה לי כיף להיפגש עם נכדתי במפגשים ולספר לה את סיפורי.

שתינו בתכנית הקשר הרב דורי