מאגר סיפורי מורשת

ילדות בצל המלחמה

נולדתי בשנת 1928 בבודפשט שבהונגריה, עברתי שם את מלחמת העולם השנייה, את התקופה בשחורה ההיא. אני לא רוצה לעסוק בזה, אני רוצה לדבר על הטוב והשמח. בכל אופן עברתי שם שנות סבל רבות , אך מתוך הסבל צמחתי, הקמתי משפחה לתפארת, בדרך התורה וזאת הנקמה האמיתית שלי בנאצים ימ"ש.

הגאולה האמיתית

הגענו לארץ – ישראל בשנת- 1946. בעצם לא עד ארץ – ישראל ממש אלא לחופי הארץ. זה היה בזמן המנדט הבריטי. המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט.

הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948. כדי להכנס לארץ היה צריך כרטיסים (סרטיפיקטים) המאשרים את העליה לארץ. הבריטים חילקו מעט מאד אישורים כאילו, והיה מאד קשה להשיג אישור. אנחנו לא קיבלנו אישור – לא היה לנו סרטיפקאט. לכן, עלינו לארץ בספינת מעפילים. כשספינתנו הגיעה לחופי עכו, עצרו אותנו הבריטים, וגרשו את כולנו לקפריסין. הגענו לקפריסין – שם היה מחנה מעצר גדול מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות אשר הוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות זאת, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946. קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לארוח פליטים, ביניהם יהודים.

איך שותים יין בליל הסדר ללא כוסות?

בזמן המגורים בקפריסין, עברנו כמה אירועים מצחיקים. בהגיע חג הפסח, הצליחו לשלוח לנו מצות ויין. הרגשנו ממש חג חירות – גאולה אמיתית. השמחה שם הייתה גדולה, למרות שחשנו חסר על האנשים שאינם, ברוך ה' אנו זכינו בחיים. בערב הבנו שמשהו אחד חסר – 4 כוסות ליל הסדר. לא היה לנו רעיון, איך שותים יין ללא כוסות? בערב החג, יהודי חכם אחד הציע "יש לנו תפוזים. נוציא את התפוז מקליפתו, ובקערה שנוצרת מקליפת התפוז נשתמש ככוס יין". וכך היה באמת. היין היה טעים, בעיקר כי הרגשנו את טעם התפוזים של ארץ ישראל.

ההסתגלות לארץ

לאחר תקופה של כמה חודשים, קיבלנו אישור מהבריטים לעלות לארץ, ועלינו 4 חברות לארץ ישראל – 4 חברות בודדות ללא משפחה וללא מכר. הרגשנו בדידות וחשש מהעולם החדש המצפה לנו. בזכות הכרותינו, שובצנו יחד למקום עבודה בירושלים. אך גם הביחד הזה, לא הקל על בדידותנו. עבדנו בבוקר, אך בכל ערב שנפגשנו בכינו ובכינו על מר גורלנו, לא היה סוף לכאבינו. עד שהבנו – עלינו לשנות כיוון, עלינו לבחור בחיים – הדמעות לא מקדמים אותנו, ורק בחירה בחיים תיתן לנו כח לגדול ולהצליח. אבל איך בוחרים בחיים? הכל סביב היה כל כך קשה! החלטנו לקבל על עצמינו להתקדם בעולם המידות, לקחנו עצמינו בידיים – ובכל יום למדנו בחברותה מתוך מסילת ישרים. בחרנו מידה, ועליה עבדנו. בכל יום כל אחת כתבה במחברת אישית על המידה שלמדנו עם רעיונות איך להשתפר בעניין זה, בנוסף כתבנו על התמודדויות שלנו עם המידה שלמדנו.

עבדנו על הדיבור, ופעם בחודש יצאנו לפרדס ונתנו דין וחשבון אחת לשנייה. הקראנו מהמחברת מה כתבנו בכל חודש, וכך העבודה שלנו החזיקה מעמד והייתה תועלתית. הרי אף אחת לא רצתה שחברתה תראה שנכשלה במידה כלשהי. את המחברת אני שומרת עד היום הזה כסמל להצלחה שלי לצאת ממעגל הכאב והחורבן ולבנות בית יהודי  לתפארת.

הזוית האישית

מירי אזולאי תיעדה את סיפורה של רבקה רוזנפלד