מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם על שם סבי, נולדתי ב ג' באלול ת"ש, 6.9.1940  בשכונת שוק מחנה יהודה (שכונת הפחים).

אני הבן החמישי מתוך 10 אחיי ואחיותיי, גדלנו בדירת שני חדרים בצפיפות גדולה, סה"כ 12 נפשות, המצב הכלכלי שלנו היה מאוד קשה, התחלתי לעבוד בכריכת ספרים כבר בגיל 14. למדתי רק 8 שנות לימוד, מפני שמשפחתי חייה בצמצום והמצב הכלכלי היה קשה, לכן יצאתי לעבוד כדי לסייע למשפחה.

שירתתי בצבא בסיס של נהגים, הייתי מוסמך כשרות. בהקמת המדינה הייתי בן 18, הייתה אווירה טובה לאחר ניצחון מלחמת השחרור וזה היה מרגש לחזור למולדת שלנו ולאדמה שלנו.

בזמן שלטונם של הבריטים ששלטו בארצנו, ארץ ישראל, הייתי בן 5.

גרתי אז בשכונת "מחנה יהודה'', התכוננתי ללכת לבית הכנסת "קהת ציון", כי שמעתי מאמא שאבא היה בבית הכנסת ובקשתי ממנה להצטרף אליו. בית כנסת זה היה אז בית היתומים הספרדי.

שלט כניסה של בית היתומים הספרדי (ויקיפדיה)

זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לבית הכנסת בכוחות עצמי, הייתי בטוח שאני מכיר את הדרך, כי תמיד הצטרפתי לאבא שהלך לבית הכנסת. בדרך לשם הרגשתי שהמקום אינו מוכר לי וחששתי מאוד ובכיתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע ניגשו אליי הבריטים ובגלל שאיבדתי את דרכי, הבריטים לקחו אותי לתחנת המשטרה.

המחשבות שהיו בליבי זה: מה יעשו איתי? לאן יקחו אותי? האם אחזור להוריי? לרגע לא הבנתי איפה הייתי ולמה?

לבסוף גיליתי שהבריטים היו מאוד נחמדים אליי והבריטים התייחסו אליי יפה מאוד ונתנו לי סוכריות ושוקולדים. חיכיתי בקוצר רוח עד שהוריי באו לקחת אותי הם דאגו לי מאוד. כשהוריי לקחו אותי לביתי, חשבתי בליבי: "אני עדיין לא יודע איך יצאתי מזה בשלום ואיך שהתנהגו אליי כל כך יפה, אני עדיין לא מפנים את זה".

כל הלילה חשבתי על היחס של הבריטים: "אז חשבתי לי אולי בגלל שהייתי ילד קטן אז נתנו לי יחס יותר יפה ושונה." אם הייתי יכול רק לדעת את  פשר העניין הזה אז הייתי מבין שאולי התייחסו אליי יפה יותר מהיחס של הבריטים לאזרחים המבוגרים יותר בארץ ישראל….

אני לא מבין למה עדיין חשבתי על היחס שלהם כלפיי…

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של סיון כהן וסבא אברהם.