ילדות
קזבלנקה, מרוקו למדתי בבית ספר יהודי בשם "אם הבנים" למדנו בעיקר עברית. למדתי גם בישיבת "אוצר התורה" שם למדנו בעיקר לימודי קודש גמרא משניות.
בשנת 1947 חגגתי בר מצווה, אחריה הצטרפתי לתנועת נוער ציונית בית"ר-ברית יוסף טרומפלדור שאמר :"טוב למות בעד ארצנו" במסגרת חברותי בתנועת הנוער בית"ר גוייסנו למחתרת שפעלה במרוקו לעליית יהודים לישראל. תפקידנו לרשום יהודים בבתי כנסת שמעוניינים לעלות לארץ וגם לחלק כרוזים (מינשרים ) בבתי כנסת ולספר על מה מתרחש בארץ בעיצומה של מלחמת השחרור (מלחמת העצמאות). אחת הסיבות שאנשי המוסד שבמרוקו קראנו להם "הציונים" בחרו בנו הילדים שאם ירצו לתפוס אותנו על פעילות בלתי חוקית לא יצליחו כי אנחנו צעירים ואנחנו יכולים לרוץ יותר מהר מהרודפים. אם יתפסו אותנו לא יכולים לעשות לנו דבר כי אנחנו ילדים. עליתי לארץ בעלייה לא חוקית.
"המוסד" שפעל במרוקו באותו זמן בשם הציונים הוא היה האחראי לעליית יהודים ממרוקו לישראל.
כשהגיע תורי לעלות ארצה קבעו לנו פגישה בתחנת הרכבת בקזבלנקה שם קיבלנו תדריך וכרטיסי עלייה לרכבת וגם הסיסמא בה משתמשים עד הגיענו לארץ. הסיסמא הייתה :"שלום עליכם והתשובה עליכם שלום".
מקזבלנקה נסענו לעיר אוג'דה שזו עיר גבול מרוקו אלג'יר מרחק : 600 ק"מ שזה 12 שעות נסיעה. בדרך בין תחנה לתחנה עלו אנשי משמר הגבול המרוקאי שאלו מה מטרת נסיעתנו ועניתי : יש חתונה משפחתית.
כשהגענו לאוג'דה קיבלו אותנו אנשי "המוסד" מסרנו את הסיסמא וקיבלנו מהם את התשובה. משם לקחו אותנו לבית כנסת גדול שם היו עשרות משפחות שבאו איתנו באותה רכבת מבלי שיידענו אחד על השני. שם שהינו כשלושה שבעות עד שהתבקשנו להתלוות לאישה בשם סולטנה שפעלה במסגרת המוסד היא התבקשה לעבור את הגבול לעיר שנקראת מג'ניה מרחק 32 ק"מ באוטובוס את הגבול, הייתה התאמה עם אנשי המכס כמובן תמורת שלמונים הגענו לאלג'יר ממג'ניה נסנו לעיר הבירה שנקראת : אלג'יר. משם שוב בתחנת הרכבת קיבלו אותנו אנשי "המוסד" כמובן עם הסיסמא ומשם נלקחו לבית כנסת, כ- 3 שבועות עד שהפלגנו לצרפת
ההפלגה ארכה יום וחצי מאלג'יר למרסיי. כ- 3 שבועות עד שהפלגנו שוב בספינת דייג :"סאנט אונטוניו " מרחק ההפלגה נמשך 11 יום( במקום ארבעה).
ארץ ישראל
הגענו לארץ במוצאי שבת 13 לנובמבר 1948 יחד עם אחי הבכור שמעון אביטן שהשתתף במלחמת העולם השנייה בצבא הצרפתי והיה גיבור מלחמת העולם השנייה בעל 3 עיטורי גבורה על המלחמה נגד הנאצים הגרמנים, באיטליה בצרפת וגרמניה
בחיפה כשהגענו, אחי שמעון נלקח ישר למלחמה בפלוג'ה עירק סוידאן , עירק אלמנשיה ועוג'ה אלחפיר ואני נשלחתי למחנה עולים בנתניה. שם הייתי כשבוע ימים עד שלקחו אותי למחנה עולים לנוער בקריית שמואל שבקריות. מקריית שמואל באו נציגים של קיבוץ "חפץ חיים" שליד גדרה הקיבוץ שייך לפועלי אגודת ישראל שזה קיבוץ דתי שהתאים לנו כי אנחנו מבתים דתיים. בקיבוץ נקלטנו עם ילדי עליית הנוער של הסוכנות היהודית שממנה את שהותנו בקיבוץ וגם דאגה לכל מחסורינו כולל ביגוד ועוד… לאחר כמה ימי הסתגלות למצב החדש בשבילנו חולקנו למקומות עבודה שונים.
בקיבוץ אני נבחרתי לעבוד באורווה באורווה היו שתי פרדות שקראו להן-חזק וחמימה. תפקידי היה לאחר ארבע שעות לימודים ולאחר ארוחת צהריים לרתום את הפרדות לעגלה ולצאת איתן לשטח ולהעמיס על העגלה את המספו (אספסת תילתן ותירס ולהביא את העגלה לרפת ולחלק את המספוא לפרות) זו הייתה עבודה קשה בשביל נער כמוני בגיל 14 אבל אהבתי את זה כי זה מעשה חלוצי שעליו התחנכנו בתנועת בית"ר עוד במרוקו. המנהל שלי באורווה היה יהודי חסיד גדול ששמו היה: משה חיים.
באחד הימים בא אלינו לקיבוץ ספר, לספר אותנו ואני לתומי אמרתי לספר להוריד לי את כל השערות (לעשות לי קרחת). כשבאתי לאורווה לרתום את הפרדות לעגלה על מנת לצאת לשטח לעבוד הוא תפס אותי בגרון והחל להרביץ לי מכות. ששאלתי אותו : למה אתה מרביץ לי? הוא ענה לי :"היית צריך להשאיר פאות כמו שכתוב בתורה "לא יקרחו קורחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו". למרות שגם כתוב בתורה "כל המרים יד על חברו נקרא רשע"
פניתי לסדרן העבודה בקיבוץ שסידר לי לעבוד כעוזר לטרקטוריסט, כי לא רציתי לעבוד עם משה חיים.
ככה עברו עלינו (עליי ועל חבריי לנוער) שנתיים ואז עזבנו את הקיבוץ וכל אחד הלך לדרכו. אני הלכתי לירושלים לאחי שמעון הבכור שבינתיים השתחרר מהצבא וגם התחתן וגר בירושלים.
שירות צבאי
אני עבדתי בינתיים כל מיני עבודות מזדמנות ובגיל 16 זייפתי את תעודת העולה שלי והוספתי לעצמי עוד שנתיים בתעודה כדי שאוכל להתגייס לצבא. אני פניתי ללשכת הגיוס בירושלים ולאחר בדיקות רפואיות קבעו לי פרופיל הגבוה ביותר אמרו לי שאני אחזור להתגייס בעוד 8 חודשים. הסברתי להם שאני לבד בארץ ואין לי הורים בארץ הם עוד במרוקו, ובדיעבד הוריי עלו לארץ 14 שנה לאחר עלייתי ארצה.
באותו יום גויסתי לצבא הגנה לישראל (צה"ל) לאחר אימונים בבסיס הטירונות בצריפים שאז קראו למקום: "סרפנד".היום הוא "בית חולים אסף הרופא". לאחר גמר טירונות עברתי קורס חבלה במחנה "דורה" שבנתניה.
לאחר מכן נשלחתי לבאר שבע למטה מחוז הנגב שם צורפתי ליחידת קומנדו בפיקודו של סרן נחמיה תפקידנו היה לעשות פעולות תגמול כנגד מסתננים שבאים מרצועת עזה לגרום נזקים ליישובים שמסביב כגון: גניבת פרות, כבשים, צינורות השקיה וגם לפעמים לתקוף יהודים.
ברוב המקרים סיכלנו את מעשיהם את ניסיונותיהם לפגוע באזרחים ובחיילים ע"י הטמנת מוקשים להולכי רגל בדרכים אלה. לאחר שהשתחררתי מהצבא חזרתי לירושלים ועבדתי בכל מיני עבודות שונות וגם עסקתי בספורט.
ספורט
החלתי להתאמן בהאבקות יוונית רומית לאחר כ- שנה וחצי של אימונים רציניים או לאחר מספר תחרויות זכיתי להיות אלוף ירושלים פעמיים וסגן אלוף ישראל פעם אחת ומקום שלישי בכינוס הפועל השישי.
התנדבות
באחד הימים אני קורא בעיתון שדוד בן גוריון שהיה אז ראש הממשלה פונה מעל דפי העיתון ומבקש מתנדבים שיעזרו בקליטת אלפי עולים שהגיעו אז ממרוקו ואינם יודעים את השפה העברית ובכלל לעזור להם בקליטה.
אני התנדבתי ופניתי למשתלת אשתאול ששם המשרדים הראשיים של "הקרן הקיימת לישראל ".
עברתי מספר מבחנים בהצלחה. התקבלתי להיות מדריך ומנהל עבודה באחת המעברות שהוקמו בארץ לצורכי קליטת אלפי העולים שזרמו לארץ באותה תקופה.
המקום הראשון שאליו נשלחתי היה: מעברת משואה שליד בית ג'וברין שם התחלנו בעבודות נטיעות עצים והכשרת קרקע לצרכים חקלאיים. בעבודה הקשה הזאת עבדו גם צעירים וגם אנשים מבוגרים מעל גיל 70.
המטרה הייתה להסתגל לחיי ולמנהגי הארץ לאחר מספר חודשים הופניתי למעברת חרובית שליד קיבוץ כפר מנחם מעברה זו הייתה גדולה ביותר מבין כל המעברות באזור.
קישורים לסיפוריו של יוסף אביטן
תשע"ו
מילון
עליה לא חוקית
אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. בערים שונות במרוקו רצחו ופצעו קנאים לאומנים ביהודים כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948 - 1951 עלו לישראל כ-28,000 יהודים[1]. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות באופן הצהרתי, אך נותרו חוששים לגבי עתידם. בעקבות לחצי הליגה הערבית מאותה שנה נאסרה עזיבתם אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, ורובם עלו למדינת ישראל.
ציטוטים
”"טוב למות בעד ארצנו"“
