מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1941 להורי רוחמה ומסעוד בכפר סלרנה שבמרוקו.

נולדתי במהלכה של מלחמת העולם השנייה, כל המשאבים הושקעו במלחמה, ובמרוקו שרר עוני ורעב.  הצרפתים שלטו במרוקו וכדי להתחבב על המוסלמים גזרו גזירות על היהודים שהקשו על חיינו בפרנסה ובלימודים.  האנטישמיות הלכה וגברה בכפר הולדתי ולכן אבי החליט לעבור לעיר פס.

התחלתי ללמוד בגיל 4 "בחדר" בו למדו רק בנים בגילאים שונים.

היינו רעבים, בשעה 8:00 קיבלנו פרוסת לחם לאכול וכך גם בשעה 12:00 ובשעות אחה"צ.   גם בבית הורי אכלנו בעיקר לחם ורק בסיום מלחמת העולם המצב הכלכלי של הורי השתפר מעט.

למדתי בבית הספר "אם הבנים" משעה 7 בבוקר עד 7 בערב, היינו מתקבצים שלושה ארבעה תלמידים על ספר קודש אחד. למדנו תורה, חשבון, צרפתית ועברית.

זכור לי הכבוד והיראה מהמורים, עם כניסתם לכיתה היינו מנשקים את ידם, תלמיד שהפריע הוענש ב'פלקה'- כפות הרגלים חוברו לקרש והמורה הרביץ עם מקל על הרגליים.

בפס גרנו ב'מאלח'- שכונה של יהודים בלבד.  במרכז חצר גדולה הייתה באר מים משותפת ומסביב לה חדרי המשפחות.  לנו היה חדר אחד קטן לכל בני המשפחה, היו לי עוד שמונה אחים ואחיות, ועוד חדרון ששימש למטבח.   למרות הצפיפות והעוני אני זוכר  את יחסי השכנות הטובים במאלח, בשמחות ובעצב, זוכר במיוחד שלפני חג הפסח כל השכנים היו אופים ביחד את המצות.

לאחר הקמת המדינה בשנת 1948 הערביים המקומיים החלו להתנכל ליהודים.

זכור לי יום שישי נורא, הערבים יצאו מהמסגד נכנסו למלאח והחלו להתפרע, שברו וגנבו חפצים ואף אנסו בנות.  אבי הבין שמסוכן להישאר במרוקו ולכן, יחד עם שליחים מהסוכנות היהודית, הוברחנו ממרוקו לגבול צרפת במכוניות של הסוכנות היהודית.  בצרפת השתכנו במחנה עולים למשך שלושה חודשים. המחנה היה שייך לצבא הגרמני ועדיין היה מלא באלפי בגדים ונעליים של ניצולי שואה. לאחר המתנה של שלושה חודשים הפלגנו ארצה באוניה 'נגבה'.

אני שימשתי מתורגמן באוניה בין היהודים המרוקאים לבין אנשי הסוכנות שלא הבינו את שפתנו.

ההפלגה הייתה בתקופת  'תשעת הימים' שלפני תשעה באב בהם היהודים נוהגים להימנע ממאכלי בשר. צוות האוניה לא הבין מדוע העולים אינם אוכלים עד שהסברתי להם בעברית וניתן לנו מזון אחר.  ההפלגה נמשכה עשרה ימים עד העגינה בנמל חיפה.

משם עברנו להתגורר במעברה בקרית שמונה, משפחתי קיבלה צריף עם מים זורמים ושירותים בתוך המבנה, חידוש משמעותי לאחר המגורים במלאח.  אבי עבד כדייג בכפר גלעדי הסמוך ועלי הוטל לערוך את קניית מצרכי המזון עבור משפחתי בזכות שליטתי בשפה העברית.

בקרית שמונה, בהיותי בן 14, נכנסתי ללמוד בבית הספר המקומי ומהר מאוד מנהל בית הספר ביקש שאגיע ללמוד בשעות אחה"צ כי בשעות הבוקר השקיע הצוות החינוכי בתלמידים החלשים.

לאחר כחצי שנה הורי ביקשו לעבור דרומה לבאר שבע בכדי להיות קרובים לבני משפחתם שעלו לפניהם.  גרנו תקופה במעברה בחצרים, גרנו בפחון שהתחמם מאוד במהלך הקיץ והתקרר במהלך החורף.  את לימודי המשכתי בישיבה של חב"ד בבאר שבע עד התגייסותי לצבא בגיל 17.

התנדבתי להתגייס לצבא טרם מועד הגיוס בכדי לברוח מהצפיפות והעוני בבית הורי.

השירות הצבאי שלי היה משמעותי מאוד בחיי ושירתתי את מדינתי במשך 30 שנה.

הזוית האישית

נהנתי מאוד מהעבודה הזאת כי עכשיו אני יודעת הרבה יותר טוב על ילדותו של סבא שלי