מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה מנדלסון, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נעמי נכדתי. נעמי נולדה בסיאטל, ראיתי אותה לראשונה כשהיתה בת שלושה שבועות. כשנעמי היתה בת שלושה חודשים חזרה משפחתה לארץ. מאז סבא עמי ואני מבלים ונהנים ומלווים את גדילתה.

נולדתי בישראל בשנת 1946 בתל אביב להוריי יוסף ורחל רייק (זך בעברית). אמי תכננה ללדת בבית חולים ציבורי, אך יעצו לה ללדת בבית חולים פרטי בגלל החשש דאז שבבית חולים ציבורי תיתכן החלפת ילדים… ולכן נולדתי בבית חולים פרויד שהוא בית-חולים פרטי.

גדלתי בקרית מטלון שבפתח תקוה. בשכונה היו תושבים שהגיעו לארץ מכל קצוות העולם: מזרח אירופה, מצרים, עיראק והוריי, שהגיעו מסוריה.

בביתי דיברו שפות שונות. אנחנו הילדים דיברנו עברית בינינו לבין עצמנו ועם ההורים, אך הוריי דיברו ביניהם צרפתית כדי שאנחנו הילדים לא נבין. בסוריה, לפני עלייתם של הוריי לארץ, שלטו הצרפתים והורי למדו באליאנס שהוא בית ספר יהודי-צרפתי וכך שלטו בשפה הצרפתית. בנוסף, סבתי ג'מילה, אימא של אמי רחל, שגרה איתנו דיברה איתנו ועם הורינו בערבית, אבל אנחנו הנכדים ענינו לה בעברית.

התקופה בה גדלתי היא תחילת שנות החמישים – תקופת הצנע. בשנים אלו קיבלנו תלושים מהמדינה לקניית מעט מצרכים. אבל לעומת אזרחים רבים במדינה, לאבי היו אחים שחיו במקסיקו וכן משפחה בוונצואלה שהבינו שהמצב בארץ קשה, לכן שלחו לנו חבילות עם אספקה מלאה של אוכל ובגדים, כך שתקופה זו עברה עלינו בקלות יחסית. עד היום אני זוכרת את תפוחי העץ האדומים והריבות שהיו בחבילות.

בין משחקי הילדות שלנו היו משחק קלאס על הכביש (כי בקושי היו מכוניות אז….  קפצנו בחבל רגיל שנועד לקשירת חבילות. בשכונה הייתה חורשה קטנה שבילדותינו נראתה ענקית. ובחופשות (לא היו קייטנות) היינו מביאים שמיכות ואוכל וכך בילינו את החופש בחורשה ונהנינו מאד. בחורשה זו היתה באר שממנה דלפו מים, זה היה הנהר שלנו. כמו כן, בשכונה הייתה תנועת נוער "הנוער העובד והלומד" שאליה הלך הנוער. הפעולות היו מאד בסיסיות והתקיימו פעמיים בשבוע.

בזכרוני, אמי הפיקה מי פרחים מפרחי החושחש (פרי הדר), לשם כך הינו יוצאים במבצע משפחתי לאסוף את הפרחים. פרסנו שמיכות, ניערנו את העץ והפריחה נשרה על השמיכה. בביתנו היתה מערכת זיקוק פרחים פרימיטיבית וכך אמי הפיקה את מי הוורדים ששימשו לעוגות ולקפה שחור מבושל. עד היום אני נזכרת בריח הקפה עם מי הוורדים.

בבית הספר למדנו בשתי משמרות: אחת בבוקר ואחת אחר הצהרים, מאחר ולא היה מקום לכל הילדים במשמרת אחת. כתבנו במחברת שקיבלנו מבית הספר – חצי מחברת עברית וחצי מחברת חשבון… מי שסיים את המחברת קיבל חדשה.

בגיל 18 למדתי בבית ספר לאחיות באסותא, ת"א, במסגרת של פנימיה מאד קשוחה עם מעט מאד חופשות. בסיומן התגייסתי לצבא כאחות ועברתי קורס קצינות. במסגרת הצבא התמחיתי במיילדות ולכן לאחר השחרור הייתי חייבת בשנת שירות כמיילדת ונשלחתי לביה"ח "פוריה" בטבריה. השתחררתי בדרגת סגן, וזה היה מאד מיוחד לתקופה. לאחר סיום המחוייבות לצבא, ב"פוריה" התחלתי את עבודתי כמיילדת בביה"ח "שיבא". בהמשך התמניתי לסגנית אחראית חדר לידה. בשנת 1996 התמניתי לאחות אחראית מחלקת יולדות ובמסגרת תפקיד זה הקמתי את היחידה ליולדות בסיכון גבוה. בסוף 2003 פרשתי מבית החולים.

בשנת 1970 התחתנתי עם בן עמי מנדלסון לאחר הכרות אצל חברה משותפת כשנה וחצי לפני. נישאנו בבית ציוני אמריקה כי שלמה אביו של בן עמי היה עובד הסתדרות ולכן היתה לו הנחה גדולה במקום זה. קיבלנו מתנות: סיפולוקס, כפיות וכו' וכן סט של סירים מנירוסטה, שמשמשים אתי עד היום, כ- 50 שנה.

העלייה של הורי רחל ויוסף רייק מסוריה

התקופה היתה מלחמת העולם השנייה, סוריה נשלטה על ידי צרפת. התקופה הייתה זו של הספר הלבן, חוקים של המנדט הבריטי שהגבילו את מספר העולים היהודים לארץ. אבא, שהיה חבר התנועה הרוויזיוניסטית, התגייס למשטרה כדי להגן על הקהילה היהודית בדמשק. מדי פעם היה מגיע לפלסטין (כך נקראה ארץ ישראל לפני שקמה המדינה), כדי לחפש מקום מגורים לכשיעלו לארץ.

לקראת שנת 1945 החלו שמועות שהצרפתים עומדים לעזוב את סוריה ואז תנועות ציוניות ושליחים החלו לעודד יהודים לעלות לארץ. היו אוספים ילדים ומעבירים אותם לישראל, במחשבה שההורים יעלו בעקבותיהם. אווירה זו השפיעה על אבי, שהיה מאד ציוני. שלושת אחיו עברו לחיות במקסיקו והם ניסו לשכנע אותו להצטרף אליהם. הוא כמובן התנגד בטענה שהוא רוצה להישאר עם אביו, שהיו לו בעיות ראייה קשות. אבי החליט לעלות לארץ ונעזר באחיין שלו ויקטור כהן שכיהן בתפקיד בכיר בבנק בסוריה. הודות לתפקידו הבכיר היו לו קשרים עם בכירים מהמשטר הסורי ועם הקונסול הבריטי שחתם על הוויזה לאבי יוסף ולאביו בטענה שהם יוצאים לפלסטין לטיפול עיניים. התכנית של אבי היתה לצאת מדמשק בשבת ברכבת, מתוך ידיעת האנגלים שהיהודים לא נוסעים בשבת וכך מקפידים פחות בבדיקת הרכבת בשבת. סיבה נוספת הייתה כדי למנוע שמועות וחשדות אצל השכנים היהודים כדי שהתכנית לא תגיע לאוזניהם של השכנים הערבים. סבא היה דתי מאד והיה חשש שהוא יערים קשיים ולא ירצה לנסוע בשבת. אך כמו פלא שלא יאומן – סבא שלי לא התנגד ושיתף פעולה למען העלייה לארץ ישראל (אבי יוסף הזכיר כל חייו את העובדה הזו).

כמובן שהתכנית כללה גם את אמי רחל ושני ילדיהם הקטנים, אחיי מרדכי ומשה, אך להם לא היו אישורים לעבור את הגבול. ויקטור כהן הכיר להם דרוזי מסוריה שהיה נאמן מאד ליהודים, והוא סייע להם ועזר להם לארגן את הבריחה. הדרוזי תיאם עם שוטר הגבול שיאפשר למשפחה לעבור תמורת תשלום שאבי שילם לו. באישור המעבר היה כתוב –"אישור לאדם אחד" (ONLY ONE PERSON). השוטר ראה וידע שזה האדם שממנו צריך לקבל את התשלום ואישר את המעבר לכולם.

במאי 1945 יצאה כל המשפחה מדמשק בחשאי ברכבת העמק (מדמשק לחיפה). המשפחה היתה אמורה לרדת בחיפה, אך ברכבת לחשו להם שבחיפה נמצאים הרבה שוטרים אנגלים שלא יאפשרו להם להיכנס לארץ ולכן המשפחה המשיכה עד קרוב לעפולה. בדרך מחלון הרכבת ליד אפיקים ראו שדות מעובדים מושקים על ידי ממטרות והם התרגשו מאד למראה. משם המשיכו באוטובוס לתל אביב לקרובי משפחה וגרו שם שלושה ימים וכך כל כמה חודשים החליפו בתים בהם גרו עם משפחות נוספות. בסופו של דבר הם הגיעו לקרית מטלון לביתם הקבוע.

בקרית מטלון שבפתח תקוה היתה לאבי חנות מכולת. מאחר שלא היה חבר הסתדרות, לא סיפקו לו סחורות ולא אפשרו לאנשים להיכנס לחנות ולקנות. בסופו של דבר אבי נכנע, נרשם להסתדרות וקיבל את הפנקס האדום שהגדיר אותו חבר הסתדרות.

אמי רחל

אמי רחל נולדה בחלב בתאריך לידה לא ידוע, לדברי סבתא ג'מילה. אימא שלה זכרה שהיא ילדה ביחד עם שכנתה שילדה בן באותו יום, ולפי זיכרונה היה זה בסביבות חג הפורים בשנת 1922 או 1923 (עד היום אמי מחפשת את הבן הזה, כדי לדעת את תאריך הלידה שלה).

משפחתה גרה בסוריה בבית של שלושה חדרים, בשכונה שבה כל הבתים היו מחוברים. בבית דיברו ערבית. כל שבוע ביום שבת היו אוכלים מעודה – תבשיל תפוחי אדמה עם בשר (תבשיל שכולנו אוהבים עד היום), קישואים ממולאים וקובה. במשך השבוע היו תמיד תבשילים מיוחדים, לדוגמא – חמין של מקרונים עם עוף. אמי מבשלת את המאכלים האלה עד היום וכל הילדים, הנכדים והנינים מכירים ואוהבים אותם.

אביה של אמי רחל, משה משעני, נולד בחלב ועבר עם משפחתו בגיל צעיר לדמשק וכך דבק למשפחתו השם "חלבי" בגלל שמשם הגיעו אמי – רחל משעני רייק.

אימא למדה בבית ספר אליאנס בדמשק בו למדו בעיקר בצרפתית וערבית. בילדותה אימא שיחקה בקפיצה בחבל, סבתא סורגת, חמש אבנים, אהבה לראות משחקי כדורגל (עד היום נוהגת לצפות במשחקי כדורגל וכדורסל) וכן היתה חניכה בצופים ויצאה לטיולים שאליהם נסעה ברכבת. סבתי ג'מילה, אמה של אמי רחל, עבדה כמטפלת, מנקה ומבשלת, כדי לפרנס את הבת שלה. היא שלחה את אמי רחל לגן, מה שלא היה נהוג באותה תקופה.

אימא הכירה את אבי יוסף כשחברה ביקשה ממנה להצטרף אליה לבית קפה מאד יוקרתי עם מלצרים עם שביס על הראש וסינרים לבנים. בשולחן לידם ישב אבי יוסף, ראה את אמי והחליט שהוא רוצה להכירה. כשחזרה הביתה הוא חיכה לה בבית עם אִמָּהּ ואמי לא הבינה למה (עד היום היא טוענת שהיא לא מבינה). לחתונתם לא הביאו מתנות כי לא היה נהוג.

אימא אוהבת לסרוג ולבשל היא בשלנית מעולה. כדי לשמור את מתכוני העדה הסורית המיוחדים, לפני כעשרים שנה הכנתי ספר בהפתעה לאמי, את "ספר הבישול של סבתא רחל". כל המשפחה כולל הנכדים של רחל קיבלו העתקים.

אבי יוסף

נולד בשנת 1915 בדמשק, שירת בצבא הצרפתי כדי להגן על הקהילה היהודית בדמשק. אבי עסק במסחר, הייתה לו חנות מאד יוקרתית לבדים ובגדי נשים. מצבו הכלכלי היה טוב. לצד עבודתו טיפח בני נוער ועודד אותם ללמוד ולהתקדם. בין אותם הנערים היה ויקטור כהן שהתייתם מאמו בגיל 3. אבי תמך בו לאורך השנים והיה כבן בית בביתו וכן אילץ אותו ללמוד וכך סיים משפטים בדמשק (ויקטור עד היום טוען שלולא אבי היה מוכר בשוק). גם בישראל המשיך אבי לתמוך בילדי המשפחה המורחבת ללמוד, מי לימודים גבוהים ומי מקצוע, כל אחד לפי כישוריו. בשנת 1938 אבי היה חייל בצבא הצרפתי, הוא התגייס כדי לשמור על הקהילה היהודית.

בתקופה הראשונה להגעתם לארץ אבי עבד בכל עבודה שאפשרה פרנסה – סבלות, בניין, רוכלות. לעיתים מקום העבודה היה מרוחק מהבית וכך היה נשאר ללון במקום עבודתו, גם כי לא היתה תחבורה זמינה וגם בגלל העוצר שהטילו האנגלים על היהודים משעות אחר הצהרים ולכן הגיע רק בסופי שבוע. לעיתים היה צריך ללכת שעות בכל מזג אוויר (העוצר הוטל כדי למנוע פעולות התנגדות לבריטים). באחד הימים אמי החליטה לבקרו בתל אביב שם עבד, יצאה מקרית מטלון עם אחי מרדכי בן ה-4. בדרך עצרו אותם האנגלים ולא נתנו להם להמשיך בדרכם. הבריטים התנהגו אליהם בגסות לא אפשרו להם אפילו לשתות. רק לאחר מספר שעות שחרורו אותם והם חזרו לביתם.

כשהמצב מעט התייצב בארץ, אבי פתח מכולת בקרית מטלון שהייתה באחד מחדרי הבית. לאחר כמה שנים עבר לחנות מכולת נפרדת.

בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, אבי מכר את המכולת ועבד בממשל הצבאי. כדובר ערבית היה מקשר בין האוכלוסיה הערבית לגורמי הממשל הצבאי. אבי היה אדם שתמיד גישר בין אנשים תרם ועזר לנזקקים.

ויקטור כהן בן דודי

במסגרת תפקידו הבכיר של ויקטור בבנק, הצליח ליצור קשרים עם בכירים במשק ובממשל הסורי וכך לקבל מידע על מהלכים שתוכננו נגד הקהילה היהודית. במקביל היה בקשר עם אנשי הגנה. בדרך לא דרך, היה מגיע לפלסטין (ישראל) כדי להתאמן ובחזרתו לסוריה אירגן צעירים מהקהילה ואימן אותם למקרה הצורך. ויקטור המשיך בפעולות הריגול גם לאחר קום המדינה. בשלב מסוים הוא נחשד על ידי הממסד הסורי, הדבר הובא לידיעתו. על ידי סיוע ממקומיים ברח דרך לבנון בחשאי לישראל. לאחר עלייתו לארץ בסוף שנת 1949, גויס לשב"כ כדובר ערבית, ניהל את המשא ומתן עם המחבלים במינכן, מטוס "סבנה", המחבלים במעלות ופעולות נעלמות נוספות. בהמשך היה ראש אגף החקירות בשב"כ.

סבתא ג'מילה

סבתי ג'מילה, נולדה וגדלה בחלב, היא התאלמנה כאשר בעלה נהרג במלחמה עם הטורקים במלחמת העולם הראשונה, נשארה עם שני בנים בן 14 ובן 12.

הבית של סבתא ג'מילה בסוריה היה בקצה סמטה וסמוך לקהילה היהודית. בבית זה ג'מילה החביאה משפחות יהודיות ובמיוחד ילדים לפני עליתם לארץ, למרות הסכנה הכרוכה בכך. השליחים מישראל יצרו איתה קשר ועד עלייתה לארץ, לא פסקה בפעילות זו. בשנת 1947 לפני קום המדינה עלתה לארץ יחד עם הברחת הילדים במשאיות, כשהיא בנעלי בית ובגד קל לגופה. היא גרה איתנו בביתנו בקרית מטלון. סבתי שלטה במטבח ולא הרשתה לאף אחד להיכנס ולבשל  וכך זכינו באוכל סורי חַלַבִּי, טעים מאד שעד היום גם אני משתדלת לבשל.

לאחר כתקופה נישאה סבתא בשנית לאלמן שהיו לו 10 ילדים ואמי נולדה. היא חשבה שהנישואים השניים ישפרו את חייה וכך היא תוכל לפרנס את ילדיה אך בפועל סבתא למעשה שימשה כמשרתת בבית ובגלל המציאות הזו שני ילדיה מבעלה הראשון היו מוזנחים. ג'מילה שרצתה להצילם שלחה אותם לארגנטינה לאח של בעלה הראשון. וכך היה – המשפחה בארגנטינה טיפלה בהם היטב וגידלה אותם.

התקשורת באותם הזמנים היתה קשה מאד. הבן ניסים כעס על אימו ששלחה אותו ולכן ניתק את הקשר איתה. אני זוכרת את סבתי מחכה עם דמעות לדוור שאולי יביא מכתב ממנו. כך חיכתה עד יום מותה. הבן שלמה יצר קשר מארגנטינה ומדי פעם אפילו הגיע לבקרה.

לפני כשנה נוצר קשר מאד מקרי עם הבן של ניסים שלא ידע דבר על ניתוק הקשרים של אביו עם אמו ג'מילה וכן לא ידע על קיום משפחתי ואמי רחל שהיא דודתו. כשנודע לו על קיומנו הגיע מיד מספרד (שם הוא חי) נפגש עם אימי שמאד התרגשה לסגור את המעגל למען אִמָּהּ ג'מילה.

הזוית האישית

סבתא גילה: מאד חשוב היה לי להעביר מעט מידע על קהילה קטנה ולא כל כך מוכרת. סיפור עליתם לארץ של הוריי וכן של משפחות רבות שעלו בהסתר, שלחו את ילדיהם ונתנו את ביטחונם באנשים שלא הכירו, רק כי היו ישראלים ויהודים.

נעמי: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים על המשפחה של סבא, ראיתי תמונות שלא ראיתי אף פעם ואני שמחה שהנצחנו את הסיפור.