מאגר סיפורי מורשת

שמי יוחנן מטלון, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. פרסמתי שני סיפורים במאגר המורשת של התכנית, וכעת לכבוד יום השואה בצל מגפת הקורונה, אספר סיפור נוסף:

רבים מילדי ישראל שנולדו החל משנת 1946 ועד שנות השבעים המוקדמות, היו ילדי משפחות ניצולות שואה. לצערי הרב עקב מגפת הקורונה, טקסי יום השואה ייערכו בצמצום ובשקט מר. זו תהיה שנה ראשונה בחיי בה אני לא אהיה נוכח באזכרה לקורבנות הנאצים, בחברותא עם אנשים כמוני שהם דור שני, שלישי ורביעי לניצולי השואה – טקס עצוב. משנה לשנה פוחתים ומתמעטים דור הנפילים, ובשנה הבאה נראה אף פחות. הן משום היותו טקס עצוב, לכולם ביחד ולכל אחד לחוד.

תקופת מה לאחר מותה של אמי, לקחנו אשתי ואני את אבי יוסף (פפו ) מטלון לגור ולחיות אצלנו בבית. לא שאין לי אחים נוספים, אבל אשתי ואני החלטנו כך, וכל השאר לא עניין אותנו. לא רצינו שזכרונות השואה האישיים של אבי ימצאו אותו בודד בביתו. בין שאר הדברים המועטים שהביא אבי אלינו לביתו החדש, היתה שקית ובה עדויות מוקלטות של אמי ואבי כפי שנמסרו למרכז יד ושם.

אבי ביקשני להקשיב לעדויות, החזיק בשתי כפות ידי והתחנן בפני להזכיר ולספר ולא לתת לעולם לשכוח. כאשר הקשבתי לנאמר בעדויות, חזרו אלי הזיכרונות כדז׳ה וו.

בילדותי גדלתי בצריף קטן בתל אביב שהיה ממוקם על אם הדרך משכונת שפירא לתחנה המרכזית. לרוב האוכלוסיה לא היו באותם זמנים רכבים פרטיים, נעזרו בתחבורה ציבורית. לשמחתי או לצערי, ואיני יודע לשים את האצבע על מה היה טוב יותר. נחשפתי לסיפורי שואה שאותם חברים יוונים לגורל אושוויץ חלקו אחד עם השני. בשנים הראשונות לאחר השואה אלו היו הדברים שעליהם שוחחו. כשאבי הפך להיות איש ציבור בארגון ניצולי סלוניקי ויוון, כמות האנשים שהגיעה לצריפנו הלכה וגדלה, ואיתם הסיפורים המחרידים שלהם הייתי עד. החל מסיפורו של שאול חזן שעבד בקומנדו של הקרמטוריום שבה נאלץ להכניס ולהוציא גוויות של בני משפחתו, לעדות של אכילת אסיר שמת בבלוק. מכות עד זוב דם בגלל גניבת תפוח אדמה, דרך ניסיונות שערך מנגלה בחברותיה של אמי. על הייסורים בניתוח, ועל הייסורים אחר כך בעקבות חוסר יכולת להמשיך את הדור ולהביא ילדים לעולם.

עד היום, כשאני כבר בן 68, זכורים לי התקפי הזעם של אבי וסיפורים שסיפר לי על מכות שקיבל בראש עקב ניסיון לקבל עוד קצת מרק או בגלל שהבריח תפוח אדמה שמצא בזבל, ונתפס על ידי האס.אס שהפליא בו מכותיו בראש אך איפשר לו להמשיך עם התפו"א. שמחתו של אבי שאחז בתפוח האדמה הדחיקה ממנו את הכאבים ואף לא שם לב ששתת דם. כיצד אוכל לכעוס עליו ולא לסלוח לו. הפעמים בהן אמי התעוררה באמצע הלילה מסיוטים ושאני כנער צעיר לוקח אותה לקופת חולים בלוינסקי כדי לקבל זריקת הרגעה – זה היה מתפקידי משום שאבי היה חולה פיסית בעצמו ורעוע נפשית. לאחוז בידה של אמי בדרך ולשמוע אותה כל הדרך צועקת תוך סיוט בשפת הלאדינו: "הגרמניות באות, תחביא אותי". כאשר אבי גר איתנו הוא נפתח יותר וסיפר לי יותר, שאחד הדברים שעליהם חלם בהיותו בבלוק היה שיצליח לשרוד עד לסיום המלחמה, וכל מה שביקש לעצמו הוא מזוודה קטנה שאיתה יוכל ללכת לאן שירצה, ושקית קטנה שתמיד תהיה מלאה בלחם.

שואת היהודים שהונהגה בראשותו של הצורר היטלר ועושה דברו אייכמן, שהיה ממונה על הפתרון הסופי, ולידם קבוצת חיות אדם בצורת שטן. שואה זו והניצולים שניצלו מאודי הכבשן שהגיעו לפלשתינה, לארץ הנבחרת, ללא ספק קירבו את בוא הגאולה והקמת מדינת ישראל. אך לנו הדור הראשון והדור השני המחיר היה כבד מדי.

אני בטוח שאנשים כמוני וצעירים יותר יקראו את דברי בין אם הם ממוצא פולני, רומני, הונגרי, ויווני – המרגישים כמוני וככל שמתקרב יום השואה הרגשות והתחושות האלו הולכות ומתעצמות. מלבד העלאת הרגשות שלי והתחושות שלי על הכתב נעשתה כי חשוב היה לי במידה רבה מאד לתת לציבור מידע על שואת יהודי סלוניקי ויוון בכלל.

מאחר ובעבודתי אני עוסק עם בני נוער, מצר ליבי כל פעם מחדש על כך שכמעט ולא מלמדים על שואת יהודי יוון בבתי הספר, ואני משתדל לעשות את המעט ולספר להם במהלך שעורי הנהיגה שאני מעביר להם ועל ידי בקשת נכדי לבוא ולהרצות לפני הכתות בבית הספר.

כאן באתי על החתום,

יוחנן מטלון בנם של פלור מטלון (אקוניס) מספר אסיר באושוויץ 38724 ויוסף מטלון (פפו) מספר אסיר באשוויץ 109635.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר דורון נווה גן, רמת השרון, התש״ף.

יוחנן מטלון תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

הצעד הראשון שלי לעולם המודרני

העלייה מסלוניקי