מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה גולן, השם שלי הוא על שם סבא שלי – יהודה. אימא שלי זו רות, ואבא שלי אברהם. נולדתי בישראל בפרדס חנה.

התחלת החיים הייתה בקיבוץ בארות יצחק שם לא הייתה דירת משפחה, אלא כל הילדים של הקיבוץ גרו ביחד בבית אחד – בית הילדים. זה היה מאוד כייף כי ההורים לא ישבו לנו על הצוואר.

בגיל חמש עזבנו את הקיבוץ ועברנו לחולון שם גרנו בדירת שני חדרים, הבניין שבו גרנו היה מוקף חולות והדבר שאהבתי במיוחד זה לקפוץ אל תוך החולות האלה. משם עברנו לרמת גן לדירת שלושה חדרים. סבא וסבתא שלי אחרי השואה עברו לארה"ב ובאו לגור איתנו – ההורים בחדר אחד, סבא וסבתא חדר שני, ואני ואחי בחדר שלישי.  לא הרגשנו צפיפות. אימא לא הייתה בשלנית גדולה, אולם היו לנו יחסי שכנות טובים, שהיום לא קיימים, היינו כמו משפחה שלהם ובכל יום שלישי, השכנה הייתה מכינה עוגת שוקולד ותמיד הייתה קוראת לי ראשון לטעום מן העוגה.

אבא שלי עבד במספר עבודות, בהתחלה הוא העלה עולים לארץ. בקיבוץ הוא למד קצת נגרות והוא הפך להיות הנגר של הקיבוץ. כשעזבנו את הקיבוץ הוא הפך להיות איש פוליטיקה, היו אצלנו בבית הרבה שרים ואנשים מוכרים, זה היה בזכות הקשרים שלו כאחד שעוזר לעולים לעלות לארץ. כאבא יצא לפנסיה הפך לרואה חשבון, ואחר כך היה קצב להנאתו – מוכר סטייקים.

אבא שלי נולד בצ'כוסלובקיה ואימא שלי נולדה בברלין. היא הגיעה לארץ לפני השואה והיא הכירה את אבי בקיבוץ. כשגרנו שם היא הייתה מורה ואפילו המורה שלי. הייתי עושה לה המון צרות, אפילו פעם אחת כשסילקו אותי מהכיתה, חזרתי הביתה ולקחתי את אחי, שהיה אז בן שנה וחצי מהבית בלי שירגישו, וכל המשטרה חיפשה אותו. זה היה סיפור מצחיק בשבילי ומלחיץ לאימא. לאח שלי קוראים שמאי – קצין בכיר בצבא שעשה דברים מסווגים. אבא שלי התחתן בשנית ויש לי עוד אחות למחצה.

גדלתי במשפחה דתית, עם כיפה על הראש עד גיל 18 בו התחלתי ללמוד באוניברסיטה ואז הפסקתי שם להיות דתי. הייתי מושפע מעט מהשותף שלי לחדר, החיים כסטודנט הם מעניינים ויפים אז האמנתי שיש עוד דברים לעשות חוץ מהדת.

היו לי חברים מכל מיני מקומות, חלק מהחברים שלי גרו באותו הבניין שלי, חלקם מהכיתה, חלקם מתנועת הנוער – בני עקיבא. בשעות הפנאי הייתי משחק כדורגל, אבל גם לא על שעות הפנאי.

זיכרון מצחיק שיש לי מבית הספר הוא שכל יום שישי היינו עושים יום הולדת לפח הזבל – היינו לוקחים את הכסא של המורה, שמים עליו את פח הזבל ושרים לו שירי יום הולדת. אחד התלמידים היה לוקח את מכסי פח הזבל משפשף ברצפה וזה היה עושה קולות נוראיים וזה היה מצחיק אותנו. היינו מאוד שטותניקים. הייתי שובב גדול.

למדתי בבתי הספר "יבנה" ו"צייטלין". אני לא אהבתי ללמוד בכלל, גם לא למדתי שום דבר בכיתה. למרות שהייתה לי יכולת לימוד מאוד גבוה, למדתי לבד הכל. המקצועות האהובים עליי היה מתמטיקה, פיסיקה, ספרות, שירה אנגלית. דבר מיוחד שלמדנו הוא תלמוד, זה קטע אחר של היהדות.

הייתי שובב מאוד גדול  וזיכרון אחד נחמד מבית הספר יש לי והוא שהיה לנו מורה אחד בכיתה ח' שכל הזמן נהג לצעוק עלינו עד שאיבד את הקול שלו. וכאשר בית הספר מינה איש קשר מהכיתה לשמור על קשר עם המורה אני נבחרתי, הייתי מגיע אליו הביתה והוא היה מעביר לי את החומר לשאר התלמידים. בגדול היו לי יחסים בסדר עם המורים.

כל יום שישי בערב, היינו עושים מסיבה, היינו חבורה של 10 בנים ו-10 בנות. היו טיולים קטנים במהלך השנה וטיול שנתי ארוך של ארבעה ימים. היינו מטילים המון עם המשפחה. מאחר ואימא שלי לא הייתה בשלנית גדולה, היה מחכה לי שניצל וציפס קבוע וזה היה אהוב עליי במיוחד ואם הייתי נשאר רעב הייתי אוכל לחם עם ריבה.

כילד הייתי בתנועת הנוער של בני עקיבא שם היינו משחקים משחקים חברתיים כמו "שני דגלים" ועוד. סגנונות מוסיקליים וסגנונות ריקוד שאני זוכר משנות ה-20 לחיי היו טנגו, ופסודובלה.

כמשפחה היינו יוצאים לנופש פעם בשנה כל המשפחה. הכרתי את סבתא במחנה צבאי, היא ישבה על הספסל, ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רוצה להצטלם, כי היה שם צלם, וכשחזרתי להביא לה את התמונה- לא נפרדנו מאז.  נישאנו ונולדו לנו ארבעה ילדים.

הזוית האישית

ליאור וסבא יהודה השתתפו השנה בתכנית הקשר הרב דורי, שהתקיימה השנה בבית ספר אופק.