מאגר סיפורי מורשת

יום בכפר היה מרכז מבקרים שהוקם על ידי סבי וסבתי גידי ומלי מגן ממושב משמרת. סבי גידי הינו מגדל דבורים במקצועו, שהקים בשנת 1990 מרכז מבקרים בנושא דבורים ודבש. הסיבות להקמה היו מצב כלכלי קשה וחיפוש דרך לפרנסה במקצועו.

 

באותם ימים היו לו 1000 כוורות ותוצרת הדבש עמדה על 3.5 טון. את כל תנובת הדבש שיווק ל"תנובה דבש" אשר הייתה משווקת הדבש היחידה בארץ, והיא מכרה את הדבש לחנויות. סבי קיבל בתמורה את המחיר, אך מכירת הדבש שהינו "מוצר מותרות" הייתה מאוד איטית כי למכור ביצים, חלב, בשר וירקות היה יותר חשוב ובמחסני תנובה נאגרו אלפי טונות של דבש. כך סבי קיבל את הכסף כשנתיים אחרי השיווק. ברור שהתעוררה בעיה כלכלית. חקלאי מגדל, משקיע כסף, מטפח ומפתח את המכוורת ואינו רואה תמורה מיידית לעמלו.

 

אז התעוררה סבתי מלי, שהייתה בעברה מורה, והציעה: "אם תנובה אינה מוכרת את הדבש, ננסה להביא את עם ישראל לבקר במכוורת שלנו". היא הוסיפה ואמרה: "הם יראו את הדבורים, ילמדו על עולמם המופלא והמעניין, ירדו את הדבש וכך בדרך אגב יקנו דבש. ואנו נמכור דבש ונקבל תמורה כספית." באותו חודש בדיוק פנו אליהם עיתונאים מערוץ הטלוויזיה וביקשו לצלם סרט על הדבש שיוקרן בערב ראש השנה. סבא וסבתא קיבלו אותם בכבוד ושמחה ויעצו להם בכל הנוגע לחיי הדבורים והדבש. חברה שלהם, שהייתה כתבת טיולים בעיתון, הסכימה לפרסם הזמנה לביקור בראש השנה אצל משפחת מגן לראות איך נרדה הדבש. באותם ימים ביקרו כ- 1000 איש במשק, טעמו וקנו דבש, ואף כתבו משוב חיובי על קבלת הפנים, המידע והחוויה שקיבלו, ועודדו אותם להמשיך את האירוח במשך השנה.

 

אתר יום בכפר המשיך להתפתח מידי יום ביומו. השמועה עברה מפה לאוזן ומבקרים רבים פקדו את המקום בהתחלה טיפין טיפין. מלי, שהייתה באותה עת רכזת השתלמויות מורים, הביאה ללא תשלום מורות וגננות והם את תלמידיהם. בתום שנה החליטו לקחת מזכירה שעשתה שיווק טלפוני לכל בתי הספר וגני הילדים באזור המרכז וגוש דן. הרושם היה מצוין ומכתבי התודה היו רבים מאד. לאחר 3 שנים חגגו סבא וסבתא את 100.000 המבקרים הראשונים. ברור שכל מבקר שלם עבור הכניסה ובשיא הפעילות יום בכפר קלט 4-6 כיתות ליום. סבא וסבתא שכרו מדריכות וכך עזרו לא מעט לכלכלת נשים נוספות במושב.

 

בינתיים התרחב יום בכפר ובנה "ספארי דבורים", היחידי בארץ עד היום. כן נוספו נושאים כמו ביקור בלול תרנגולות ואיסוף ביצים ידני. לשם כך הקימו לול לימודי במשק ההורים, הלול של סבתא פרידה במושב חרות וכן התקשרו עם אחד החקלאים וביקרו בדיר הכבשים שלו. כל שנות הפעילות פיתחו ויזמו נושאים חדשים כמו נושא הפרדס, הזית, חג שבועות ואפילו נושא שהתאים ל-60 שנות המדינה והוא כלים חקלאים וכלי הבית של פעם. 

 

מתלמדים מארצות אפריקה ומזרח אסיה ביקרו ושמעו ממלי בשפתם את נושא היזמות, וכן מכללות למורים ורפואה אלטרנטיבית ביקרו ולמדו איך בונים מרכז למידה וכן את תכונות הדבש ובריאותו לאדם. לאחר 25 שנות פעילות נאלצו גידי ומלי לסגור את האתר. מנהל מקרקעי ישראל הודיע להם לתדהמתם שהם "עבריינים" העושים שימוש לא תקין בקרקע חקלאית ואף תבע אותם למשפט עם איום של כנס גבוה מאד. כך, בהרבה אכזבה ושיברון לב, גידי ומלי הרסו את יום בכפר. הם נתנו במתנות את החיות ופטרו את העובדים, פרקו את המבנים, התמונות ואמצעי ההמחשה.