מאגר סיפורי מורשת

יואב בני הבכור נפצע קשה במלחמה

היה זה בקיץ שנת 1982. פרצה מלחמת לבנון הראשונה. בני הבכור יואב היה בצבא. הוא  היה שריונר, תפקידו  בטנק היה תותחן. כמובן שדאגנו והתפללנו שלא  יאונה כל רע. ידענו שהגדוד שלו עלה צפונה. הייתה שמועה,

שאם קורה משהו רע הרי באים הביתה ומודיעים על כך. היה זה ביום חמישי בבקר,  בעלי ואני היינו בעבודה.

עבדתי כמנהלת המזכירות הכללית של מנהל חינוך והתרבות של עיריית תל-אביב-יפו.

 

השעה  הייתה 8.30 בבקר. במהלך עבודתי היו פונים אלי אזרחים רבים הורים לתלמידים, שהיו זקוקים

לכל מיני אישורים על לימודיהם בשנים עברו. כמו כן, הייתי ממונה על ביטוח תלמידים הקשור לתאונות

שקורות להם בבית הספר ועוד.

פתאום דפקו על דלתי ובפתח עמדו שני אנשים בלבוש אזרחי. חשבתי שהם באו אלי לברר משהו בעניינם.

קבלתי אותם בסבר פנים יפות כרגיל. אמרתי להם: שלום, נא לשבת וכו'. הם ישבו ואני שאלתי:

"ובכן  מה  העניין ? …אז אחד הם אומר לי: "שמך חיה  אורלנסקי ?

כן, עניתי. "יש לך בן בשם יואב אורלנסקי ?"

"כן", עניתי

 "והוא בצבא".

"נכון, הוא אומר לי," לכן באנו  אליך, הבן שלך פצוע קשה מאד הוא  נשרף  בטנק". חשכו עיני.

הוא חי הם אמרו, הוא נמצא בבית חולים בעפולה ואת  צריכה לבוא אתנו מיד… אמרתי להם שאני

 צריכה  להודיע על כך לבעלי שהוא היה המהנדס ומנהל חלקת בניה במוסד מסוים. כמובן, שהרשו לי

לטלפן אליו. הוא נדהם. ואז הם אמרו שמחכה לנו למטה מונית ואסור לנו לנסוע ברכב הפרטי  שלנו.

ובכן המומה וכואבת ירדתי איתם למונית (כל המשרד עמד על הרגלים כשנודעה השמועה).

בדרך אספנו את בעלי. לאחר כשעה וחצי הגענו לבית החולים העמק בעפולה. כשהגענו פגשנו

ידיד עפולאי וכשהוא  שמע על המקרה הוא אמר: "אל תדאגו ! לכאן  מביאים רק מקרים  קלים".

פתאום בא לקראתנו חיל מיחידת רם 2 המטפלת בהרוגים ובפצועים. החייל שאל  אותנו, אם בננו

הוא בחור דתי. השבנו שכן. והוא ענה שיש לו כוויה ברגל, והכל  יעבור!

 

 

נהיה לנו קל בלב, עלינו לקומה השנייה בה הייתה מחלקת הכוויות. עוד אנו (כל המשלחת) צועדת באון

במסדרון , או רואים שלט על דלת ובו כתוב: "מחלקת  טיפול  נמרץ".

ששלט זה לא עניין אותנו….ואנו הלכנו הלאה. לפתע, יוצא רופא מהחדר הזה ושאל אותנו

"את מי אנחנו מחפשים ?

עניתי  ברוח טובה, את מחלקת הכוויות! אז הוא שאל: "מה שם החייל ?"  ענינו  לו: "יואב  אורלנסקי".

"רגע, רגע הוא אומר: "אל  תרוצו, יואב במצב קשה מאד והוא נמצא אצלנו כאן בטיפול נמרץ!

הוא  מורדם ומונשם."

אתם יכולים  לתאר מה הייתה  הרגשתנו  הנוראית! בקשנו לראותו והמחזה שנגלה אלינו היה נורא.

בננו יפה התואר שכב  מונשם וראשו גדול כמו אבטיח. פניו אדומות ידיו ורגליו חבושות ,ללא  גבות .

נורא ואיום.

 

ארבעה ימים לא ידעו מה יהיה אתו. הרופאים חשבו שריאותיו נפגעו. לא ארבה לספר… בננו היה במצב

קשה מאד,  אבל קרה לו נס והוא  יצא מהסכנה. תודה לאל ריאותיו לא נפגעו ואח"כ הייתה סידרה

של ניתוחים וסבל רב שהוא עבר ואנחנו אתו. בעזרת ה' ובעזרת הרופאים המעולים, בננו פחות או יותר

יצא מזה.

 

אחרי שנתיים עם חליפת לחץ וכל מיני טיפולים הוא הבריא , גמר אוניברסיטה, התחתן ונולדו לו 3 ילדים

מקסימים.אלה מוראות המלחמה…שלא  נדע  עוד מלחמות !