מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי תמר גרוזמן. נולדתי בסיומו של חג הפסח בתאריך כ"ב בניסן בשנת תשט"ז (1956), בעיר לבוב שבאוקראינה, שהייתה בתקופה ההיא שייכת ל"מדינות חבר העמים". שם נעוריי הוא רובינסון (משמעות השם – בני ראובן). נקראתי בשם תמר על שמה של סבתי, אם אמי, השם חיבה שלי היה תומצ'קה. במשפחה שלי אנחנו שני אחים, אחי הבכור שגדול ממני בתשע שנים ואני.

בתקופת "מסך הברזל"

את שנות  ילדותי עברתי באוקראינה בתקופה שברית המועצות כונתה בשם "מאחורי מסך הברזל". התקופה מכונה כך בשל הקשיים שהערימה ממשלת רוסיה על יציאתם של נתינים מתחומי גבולותיה של המדינה,  מתוך כוונה להפריד בינם לבין העולם החופשי. גם החיים בתוך גבולות רוסיה כונו בשם 'מאחורי מסך הברזל' כי בתקופה זו אסור היה לשמור תורה ומצוות באופן גלוי, וכל הפעילות היהודית ירדה למחתרת. הממשל הרוסי ריגל אחרי היהודים והצר את צעדיהם.

אבא שלי ישב 7 שנים במאסר בסיביר ב'עוון' זיוף תעודות ליהודים כדי שהם יוכלו לעזוב את רוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה מדינת פולין אפשרה לאזרחיה לחזור לפולין, ולכן חסידי חב"ד ניצלו את המצב וזייפו דרכונים ותעודות של אנשים פולניים, ונתנו אותם לחסידי חב"ד  על מנת שיעברו את הגבול לפולין, וכך ינצלו מן השלטון הסובייטי. אבא שלי נתפס ביחד עם עוד חסידים, והם כולם נשלחו למאסר ברחבי סיביר. רק חלק מהם חזרו למשפחותיהם.

אני נולדתי בלבוב, וכשהייתי בערך בת 3 עברנו לצ'רנוביץ. לאבא שלי, שהיה כבר עם עבר של אסיר בטחוני, היה אסור לגור בלבוב שהיא עיר מרכזית, ולכן עברנו לעיר פחות מרכזית. בגן ילדים לא הייתי, כי ההורים שלי לא רצו שאקבל חינוך של גויים. כשהייתי בגיל יסודי למדתי בבית ספר בצ'רנוביץ.  באותה תקופה אחי למד בישיבה מחתרתית בסמרקנד, בירת אוזבקיסטן. וכשהייתי בת 11, על פי הוראה והדרכה מהרבי מליובאוויטש, עברנו לסמרקנד. סבי-אביה של אמי, השתחרר אז ממאסר , והתחלנו לחשוב איפה להגיש בקשה ליציאה מברית המועצות. כשהוא היה במאסר חששנו לעזוב את רוסיה ולהשאיר אותו לבד, אבל הרצון לעזוב תמיד בער בנו.

תמר עם  סבא שלה ברוסיה

תלמידה של מסירות נפש

בסמרקנד התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון, והייתי צריכה להמציא סיפורים כל שבוע מחדש, למה לא התייצבתי ללימודים בשבת. לאחר כשנה שם כבר 'נשבר לנו' מתירוצים, והלכנו לרופאה יהודייה שהנפיקה לי אישור מיוחד שיש לי בעיה בריאותית קשה ולכן אני חייבת בכל שבוע יומיים רצופים של מנוחה, על מנת שהגוף יתאושש. וכך הייתי יכולה להיעדר בשבת וביום ראשון, שהיה יום החופשה השבועי. בגלל אותו אישור ואותה מחלה ש'תפרו' לי, נאלצתי לא להשתתף בשיעורי התעמלות שכל כך אהבתי.

כשהייתי בכיתה ז', בסמרקנד, עברתי לבית ספר לנוער עובד. זה בית ספר שבו למדו 4 ימים בשבוע לימודים אינטנסיביים, ובשאר הזמן התלמידים יכלו לעבוד ולהתפרנס. נכנסתי לבית ספר הזה בגלל שאצלם שבת היה בין הימים החופשיים. ככה שירדה ההתמודדות מול ביה"ס בכל שבת מחדש, אם כי בחגים עדיין נאלצנו להמציא תירוצים. גם שאר חסידי חב"ד בסמרקנד שלחו את ילדיהם לבית הספר הזה.

אני זוכרת שבאחת השנים בזמן חג הפסח המנהלת חילקה תעודות הצטיינות לתלמידים מצטיינים, ואני הייתי בין המצטיינים, אלא שכמובן לא נכחתי בטקס חלוקת התעודות בגלל החג. כשחזרתי לבית הספר לאחר החג המנהלת קראה לי לחדרה כדי לקבל את התעודות, ומצאנו שם את עצמנו כל החב"דניקיות המצטיינות-הסוררות, שלא נכחנו ביום החג בבית הספר.

כשהייתי בת 16, בכיתה ט', נערך מבחן גדול במתמטיקה בשבת. זה היה כבר לאחר 5 שנים בהם ניסינו לטפל ביציאה שלנו מרוסיה וכל פעם נענינו בשלילה. אחי הבכור הציע שאכתוב מכתב לשלטונות ואעשה רעש על כך שאני רוצה לשמור מצוות וכאן מצרים את צעדנו לשמור תורה ולקיים מצוות ולא נותנים לנו לצאת מרוסיה.  כאשר  הדבר נודע למנהלת בית הספר היא ביקשה ממני שאפסיק את התעמולה הזו והיא תיתן לי בתמורה את הציון הגבוה ביותר שניתן לתת על המבחן, בלי להיבחן כלל, אבל אני סירבתי והתעקשתי לעשות את המבחן, אולם לא בתאריך שנקבע , שחל בשבת. בסופו של דבר, חודשיים אחרי שליחת המכתבים, קיבלנו את האישור המיוחל והיינו צריכים לעזוב את סמרקנד תוך 7 ימים.

באופן כללי, תקופת הילדות שלי זכורה לי לטוב. הייתה לי רק שמלה אחת לשבת שלבשתי אותה 3 שנים, אבל אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו. לא היו לנו הרבה משחקים בבית. הייתי אוהבת לדמיין כל מיני דברים, הייתי יוצרת מקרטון בובות, בתים ומכוניות ואיתם הייתי משחקת. היה לי תחביב גם לאסוף בולים. היו לפעמים בעיות כשרות ומחסור בחלב או בשר, אבל אימא ידעה להכין מטעמים ממה שהיה. אני בטוחה שלהורים שלי הייתה התמודדות לא קלה, אבל לי הילדות זכורה כתקופה מאושרת. תשמישי קדושה היינו מקבלים מידי פעם דרך תיירים אמריקאים שהגיעו לאזורנו, הרבי מליובאוויטש ,שליבו היה חם וער למצב היהודים מאחורי מסך הברזל, היה שולח סידורים, מזוזות ותשמישי קדושה נוספים ועונתיים, כדי לחלקם ליהודים. כל משלוח כזה ריגש אותנו מאוד ושמרנו על הכול כעל אוצר יקר.

העלייה המיוחלת לארץ

כאמור בשנת 1972 כשהייתי בת 16 קיבלנו את האישור המיוחל לצאת מסמרקנד. עברנו את הגבול לכיוון מוסקבה, משם התקדמנו לעיר על גבול רוסיה-פולין, המשכנו ברכבת לווינה, ומווינה בטיסה לארץ. בארץ השתכנו בכפר חב"ד במעון עולים ואחר כך עברנו לשיכון חב"ד בלוד. בחרנו במקום זה כדי להיות בריכוז של חסידי חב"ד בו נוכל לשמור תורה, מצוות ומנהגים בגלוי.

לימודי תיכון עשיתי ב"בית רבקה" בכפר חב"ד ותכננתי שבסיומם אלך ללמוד עיתונאות ואהיה עיתונאית. בהזדמנות כשהייתי אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק כתבתי לו על זה והוא אמר שהעבודה הזו לא מתאימה לבחורה דתית ועדיף שאעסוק בתחום החינוך וההוראה. ואכן למדתי לימודי הוראה במכללת בית רבקה בכפר חב"ד. ומאז ועד היום, כבר 42 שנים, אני עוסקת בחינוך ובהוראה. ב"ה לא מתחרטת על שום יום.

כשהייתי בת 21 הכרתי את בעלי והתחתנו. וכעבור שנה נולד לנו בננו הבכור. ב"ה יש לנו משפחה מקסימה, ארבעה ילדים והרבה נכדים כן ירבו. נפגשים לרוב בחגים ובחופשת הקיץ, לפעמים גם במהלך היום יום בשגרה. תמיד זה לא מספיק ואני רוצה לפגוש אותם יותר.

הזוית האישית

סבתא תמר:  תכנית הקשר הרב דורי היא דבר חשוב מאוד. דרך התכנית הילדים מכירים את סיפור החיים של הסבים והסבתות.

קיילא: בזכות התוכנית אני הכרתי טוב יותר את קורות החיים של סבתא ולמדתי הרבה דברים חשובים על קיום תורה ומצוות במסירות נפש.

פתגם של קיילא: אל תתייאש. אלא תייאש את הייאוש שלא יאייש אותך. אסור להתייאש. צריך לייאש את מי שמייאש אותך.