מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק ביום שבת 7.10.1944 כ' בתשרי, התש"ה.  

   

באחת נולדתי ובשנייה סבתה רבה שלי נפטרה, ליבה נדם מצער כאשר נודע לה שנולדה בת שלישית להורי ועדיין, אין בן זכר שימשיך את השושלת. אבי ז"ל היה גזבר ושותף בחברה שעסקה ביצוא ויבוא סחורות מארצות שכנות ומאירופה, אמי ז"ל התייתמה בגיל שלוש מאביה שנהרג במלחמת עולם הראשונה בצפון עיראק, גבול טורקיה. לסבתי נודע מלוחמים שחזרו מהקרב שבעלה יחד עם מספר רב של חיילים גוועו ברעב וקפאו מהקור העז והשלגים, כך שלא נודע יום מותו ומקום קבורתו של סבי ז"ל. לימים סבתי ארזה את חפציה ועברה לגור בבית הוריה. עם שלושת ילדיה,

 

את בית הספר היסודי והתיכון סיימה בהצטיינות, בהמשך למדה צרפתית והוכשרה למורה. סבתי ביקשה מאמי לעזוב את ההוראה, ללמוד מקצוע שיאפשר לפרנס את המשפחה ולעזור לאחיה לסיים את לימודיהם ושכנעה אותה ללמוד תפירה, כך שלא תצטרך לצאת מהבית. (באותם ימים לא היה מקובל שנערה תצא מביתה ללא ליווי של גבר מהמשפחה). במצוות אמה, השלימה אמי את לימודיה בהצטיינות ופתחה בית ספר לתפירה בבית סביה .  

 

בשנת 1939  נישאו הוריי. באותה עת מעמד האישה היה נחות במיוחד בארצות ערב, כאשר תפקיד האישה לדאוג לצרכי בית וחינוך הילדים ותפקיד הגבר לפרנס. על כן, הפסיקה אמי את עבודתה במצוות אבי ובטרם נולדה אחותי הבכורה, שכר אבי אם בית שתעזור לאמי.

 

בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת נהנו יהודי עיראק מחיים טובים. אלה היו שנים של שפע כלכלי ופריחה תרבותית, שהחלו במהלך שלטון המנדט הבריטי והעצימו בתקופת שלטונו של המלך פייסל בן חוסיין. בין השנים  1922-1933, יהודים רבים כיהנו במשרות בכירות: שופטים, שרים, אנשי תרבות וסוחרים, והשפיעו רבות בחוגי השלטון. החינוך העברי החל להיות נפוץ בעיראק, ועתיד היהודים בארץ שני הנהרות נראה מבטיח.

 

תקופת שלטונו של המלך פייסל נודעה בכינוי "תור הזהב" של יהודי עיראק .

 

בשנת 1934 החל המהפך, התעמולה הנאצית החלה לתת אותותיה ובעקבותיה הורע יחס השלטונות כלפי היהודים, שמצאו עצמם נרדפים ע"י השלטונות והאוכלוסייה המקומית ללא מושיע מבחוץ. בחג השבועות בחודש יוני 1941 נערכו פרעות ביהודים במהלכם נהרגו, ילדים, נשים וגברים.        

 

מציאות חדשה טפחה על פניהם של היהודים, החלומות והכמיהה להשתלבות בחברה המוסלמית התנפצו לרסיסים ועתידם בעיראק שוב לא נראה בטוח. על רקע זה התקבלה ההחלטה של הורי לעלות לארץ ישראל.תהליך העלייה של הקהילה נעשה באמצעות שליחים מטעם הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט. התנאי לקבלת אשרת "עזיבה" היה, לוותר על אזרחותנו וזכותנו לשוב לעיראק בעתיד. הוריי נאלצו לוותר ולהותיר אחריהם את ביתם ורכושם.

 

כל משפחה הורשתה לקחת שתי מזוודות לצרכים בסיסיים בלבד. בתקופת הרדיפות עזר לנו שכן מוסלמי בשם אבו סעיד. הוא הודיע לאבי שמחפשים אותו, כדי שלא יפגעו במשפחתנו סיכמו ביניהם שאבי יכין מסמך שמאשר שביתנו נמכר לאבו סעיד ובכל פעם שהגיעו לביתנו שוטרים, אבו סעיד היה מסתיר אותנו מבעוד מועד במרתף ביתנו, פורש שטיח על פתח הירידה למרתף, את שולחן האוכל מניח על השטיח, מביא את ילדיו ואשתו ואלה היו מתנהגים כאילו זה ביתם, כך, לא פעם ניצלו חיינו. ביום שעזבנו את עיראק אבי ניגש לאבו סעיד, מסר לו את מפתחות הבית ואת המסמך המאשר שהבית שייך לו כולל התכולה.

 

כיון שאסרו עלינו לקחת דברי ערך וזהב, אמי הפקידה בידה של סלימה, בתו של אבו סעיד (מורה לערבית) חבילה ובה תכשיטים ויתר החסכונות, בתקווה שסלימה תגיע ארצה באחד הימים ותשיב לאמי את הפיקדון. כך הבטיחה סלימה, ואכן סלימה הגיעה לארץ בשנת 1952 וחיפשה את הוריי. לימים הגיע אלינו מכתב מפרס שנשלח מסלימה. סלימה הבהירה להורי שהייתה בארץ, כיוון שלא מצאה אותם מסרה את הפיקדון לאדם בשם מאיר שגר בעתלית, מאיר אמר לה "אני מכיר אותם ובנוסף אני קרוב משפחה שלהם אני הבן החורג של דודה דינה". הוריי הבינו במי מדובר, אדם חסר מצפון ורמאי, מיד, נרתמו לעזרת הורי חברים וקצין משטרה והחלו החיפושים. לדאבוננו, האיש נעלם ויחד איתו כל חסכונותיהם של הורי. 

 

בחודש מרץ 1950 הטיסו אותנו ארצה במבצע שנקרא  "עזרא ונחמיה".