מאגר סיפורי מורשת

שמי אליענה רטן אפשטיין. נולדתי לפני קום המדינה. גדלתי במושבה קטנה בשרון, בין פרדסים, חולות ולולים. כביש אחד חצה את הישוב שכל בתיו אדומי גגות וחד קומתיים. בית הספר היה בתחילתו קטן ולא אכלס את כל התלמידים. שנה אחת למדנו במועצה, שנה אחרת בבית הכנסת ולאחר מכן צורפו שתי שכבות גיל בכיתה אחת. כך עד לצירופם של ילדי עליית הנוער ומוסד ילדים שכן. לא היה לנו שום אמצעי אלקטרוני, לא מקרר או טלפון. בביתנו הוכנס הטלפון הראשון שכן אבי היה רופא.

עם קום המדינה חולקו לתושבים פנקסים על פיהם יכלו לקנות מה שהוקצב להם – אוכל או בגדים. לא ידנו מה זה אפרסק, אגס, תפוח ושאר פירות. מה שצמח בערוגות שלנו שימש אותנו. גדלנו בלי טלוויזיה, פלאפון, מחשב או טאבלט, שהומצאו הרבה שנים אחר כך. כשבאולם הקולנוע הוקרן סרט לילדים, היינו הולכים כולנו כמו לארוע מיוחד.

אנחנו אזרחים במדינה קטנה וענייה. היינו עדים לכל שעשתה המדינה כדי להביא ארצה את הניצולים ממלחמת העולם השנייה ומארצות בהם סבלו מרדיפות. עדות כזאת נפל בחלקי לחוות, ויכולה אני לספר על מסעם של העולים.

בשנת 1950 בהיותי בת 9 נסענו לביקור משפחתי באיטליה. שטנו באוניה גלילה, רק אנחנו ועוד משפחה כשכל האונייה לרשותנו. בונציה נפתח בפנינו עולם קסום, רחוק מאוד ממה שידענו. בתוך היופי הזה נתקלתי לראשונה במאות מהגרים יהודים מפולין שעלו לאונייה עם מיטלטליהם. אמי, שראתה את מבטינו, אספה אותנו ואמרה בקולה החם: "עכשיו ילדים תלמדו איך עולים לארץ ישראל". אלה היו ילדים צעירים, זקנים, גברים ונשים שכל חלומם היה להגיע ארצה. כך במשך ארבעה ימי שיט הסתובבנו ביניהם ולמדנו כיצד דואגים להם. עם בואם ארצה חולקו למעברות וגם ליד מושבתי נבנתה מעברה גדולה, שבין אוהליה למדתי מה פרוש להיות פליט. עם כל זאת, הייתה ילדותי מאושרת, עשירה בחויות וצועדת צעד אחר צד עם התפתחות המדינה.

כשאני מביטה אחורה, מתמלא לבי גאווה על כל מה שיש לנו ועל ארצנו היחידה והמיוחדת.

הזוית האישית

סבתא לילי: הנאה צרופה לעבוד עם נכדי גבע על התכנית.

הנכד גבע: היה לי כיף להכיר את חלק מהילדות של סבתא לילי.