מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

יגעת ומצאת תאמין

סבתא אסתי ויאיר
לפני הנסיעה לפולין, בדרכנו לארץ ישראל
עליתה וקליטתה של סבתא אסתי

נולדתי בבלורוס ב – 31.10.49 בכפר קטן בשם ז'יטקוביץ' 

בבוקר סגרירי, אמי, יפה ליפשיץ לבית צ'לנצ'וק ילדה אותי בגיל עשרים וחמש. באותו בוקר הגיע אבי יחיאל לבית ליפשיץ מהצבא ללוות את אמי לחדר הלידה. אחרי שנה שלא התראו, הוריי נישאו אחרי המלחמה, בחתונה מרגשת שני אודים מוצלים מאש, שרידי השואה נותרו לבדם ממשפחותיהם. (אבי היה מודע לכך שאחותו ואחיו נסעו כחלוצים לארץ ישראל, אך לא היה ביניהם קשר והוא לא ידע אם הם בחיים). במקור נולדו שניהם בפולין, אמי בלחווא, עיירה קטנה שגבלה ברוסייה הלבנה. בזמן המלחמה אמי ברחה לרוסיה והתחברה בדרך לא דרך אל משפחת אביה דודים ודודות שהתגוררו לא רחוק מעבר לגבול פולין. אותם לא הכירה. אבי נולד בפינסק. עיר גדולה ששכנה לא הרחק מלחווא. התייתם מאימו עוד בהיותו ילד עבר תלאות כילד בודד בן שתיים עשרה ששרד את המלחמה למרות כל הקשיים. בזכות תושייה וחכמת חיים.

מיד אחרי המלחמה נסעה אמי לפולין כדי לבדוק מה עלה בגורל משפחתה שנותרה שם. ולדאבון ליבה נודע לה הדבר הנורא מכל: אביה ואחיה נשרפו בעיירה בזמן המרד שפרץ שם ואחיותיה הקטנות נרצחו ונזרקו לבור ההריגה שחפרו היהודים בעיירה, הגויים ספרו לה שהיהודים מרדו בנאצים, העלו באש את העיירה וכך יכלו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. לאחר המלחמה חזרה כל המשפחה לז'יטקוביץ', גם אמי הצטרפה אליהם – שם נולדתי.

תמונה 1
אני בת חצי שנה

תמונה 2

אני עם הורי

הזיכרון המתוק שלי מאותם הימים הוא תותים עם סוכר בשמנת, פירות יער שהיינו קוטפים ביער ואוכלים. ריח הפטריות שהיו מתייבשות בשמש על חבלים בחצר הבית, אינני זוכרת משחקים מיוחדים למעט חפצים מהטבע שהייתי משחקת בהם ויוצרת יש מאין כיד הדמיון הטובה. אני זוכרת שנקשרתי לראש של בובה שאותה סחבתי עhמי לכל מקום. לאחר תקופה קצרה הורי התקדמו והצליחו לרכוש מכספם בית עץ, כל זאת, תחת שלטונו של סטאלין.

תמונה 3
דודה של אמי ליד בית העץ שלנו

הייתה לבית מרפסת. באמצע הבית הייתה בנויה אח ענקית, ששימשה לחימום הבית בחורפים הקרים ולבישול. רצפת בתינו הייתה עשויה עץ, וכדי לנקות אותה היו צריכים לקרצף את העץ בחומרים שונים, ולאחר זאת למרק ולהבריק במטליות יבשות. דלת סתרים ברצפת הסלון הובילה במדרגות עץ צרות למרתף קר ששימש כמקרר, ובו מדפים שכרעו תחת עומס מצרכים וכל טוב: בשרים, נקניקים, ריבות שאמי רקחה, מרקי פירות יער סמיכים ומתוקים כדבש, כל אלה אוחסנו בתוך קנקני זכוכית גדולים שפיותיהם היו עטופים במיני בדים קשורים בסרט ונסגרו הרמטית על ידי מכסים מיוחדים. במרתף שכנו להם לבטח גם מוצרי חלב למיניהם, גבינות וחמאה שאמי חבצה. בחצר הבית היה בוסתן עצי פרי. מתחת אחד החלונות השתרעו ערוגות תותים ומאחורי הבית היה שטח חקלאי בו אמי גידלה ירקות למיניהם.

בחצר, ברפת גדולה הייתה פרה בשם רוזקה. כל בוקר עוד לפני הנץ החמה, אמי הייתה יוצאת לחלוב את הפרה ואת כוס החלב הראשונה הייתה מביאה לי לשתות. ואחר כך היה מגיע לפתח הבית רועה בקר צעיר ולוקח את הפרה למרעה. רק לפנות ערב היה מחזיר את הפרות כל אחת לביתה. ליד הרפת נחו ערימות חציר מסודרות בצורה סימטרית אחת על השנייה, מזון לפרה. אני זוכרת שרוזקה המליטה עגלה חומה קטנה, וכדי להפרידה מאימה שיכנו אותה הורי על ערימות חציר במרפסת שלנו. שם טפלו בה כבאחת התינוקות, השקו אותה חלב מבקבוק וכאשר נגמלה מכרו אותה.

בקרבת הבית נערמו בפירמידה גזעי עצים כרותים לייבוש, ששמשו לחימום הבית בחורף. בימים הקרים היינו מניחים את כפות ידינו על האח ומחממים בהן את הפנים. על גג הבית היה פתח לארובה, שיצאה מהתנור ועשן סמיך היה מיתמר כלפי מעלה. בקדמת הבית הייתה באר שממנה שאבנו מי תהום צלולים וקרים, אני זוכרת את החבל המשתלשל לתוך הבאר אוחז בדלי היינו מגלגלים עם גלגלת את הדלי לבאר, ומעלים חזרה דלי מים זכים לשתייה לבישול ולרחצה.

בבית לא היה חדר אמבטיה, לא טוש ולא ברזים. היינו מתרחצים בגיגית גדולה, שלתוכה נשפכו מי התהום מחוממים מהבאר. חפפנו ושפשפנו את גופנו בליפה ובסבון של פעם, שנראה כמו תיבה קטנה, היה לזה ריח של סבון כביסה. הכול היה טבעי. בבית הסתובבה חתולה שחורה שתפסה עכברים והייתה מלווה אותנו לכל מקום. הולכת וחוזרת לאחר זמן הביתה. מאחורי הבית במרחק מסוים היו שירותים. מבנה עץ סגור כמו בודקה ובתוכו בור ספיגה שסביבו קרשי עץ שהיה אפשר לעמוד עליהם בשעת מעשה. תמיד רחש המקום זבובים לרוב וריח חריף של ליזול נישא באוויר.

להורי היה כלבו גדול אותו ניהלו. בנוסף לעבודה הקשה בחנות ובמשק הקטן אבי שיחק כדורגל הוא היה קפטן הקבוצה המקומית. והיה לוקח אותי עמו לכל המשחקים. בקיץ ובחורף הייתי מתלווה אליו. אבי אהב מאוד יונים ובנה בחצר ליד אחד העצים שובך יונים שטיפח. הוא היה משוחח עימן בשפתן ומאכיל אותן מכף ידו, ואני כמובן הייתי מצטרפת אליו ועוקבת בסקרנות רבה אחרי להקות היונים שהיו יוצאות ובאות לשובך.

תמונה 4
אני ואבי

גרנו בכפר בין הגויים. לא זכור לי שהיו לי חברים רבים. אמי לא הרשתה לי לשחק עם ילדי הגויים, ולמרות זאת יצאנו איתם לסיורים מלאי הרפתקאות. באחד מהסיורים "הארכיאולוגיים" הללו שערכנו בבאר סמוכה נרטבתי כולי. כעסתי על היותי יהודייה בפרט שפעמים רבות כוניתי "ז'ידובקה", שפירושו יהודייה, על ידי מספר ילדים, רציתי להיות כמותם. כשהייתי בת חמש נולדה אחותי ציפי.

שמרנו על יהדותנו בסתר, רק בחגים היו מספר משפחות, ובהם גם אנחנו, מתאספות באחד הבתים ומתפללים. אני זוכרת שהלכנו מרחק ניכר כדי להגיע לבית ההוא. בדרך כלל בשבתות וימי חול התפללו בבית. אני זוכרת בהתרגשות את ברל הדוד של אמי מתעטף בטלית שם תפילין ומתפלל.

בהיותי בת שבע הגיע העת לעלות לכיתה א'. קנו לי תיק, מחברות עפרונות ועט נובע וקסת דיו. אני זוכרת בפרוט את הדרך לבית הספר, אימא שלי נהגה ללוות אותי. בחודשי החורף הדרכים היו קפואות ומושלגות, שרר חושך מוחלט ומשני צידי הדרך דלקו עששיות, להאיר את הדרך עד הגיענו לבית הספר.

תמונה 5
אמי ואני

בבית הספר הייתה נהוגה תלבושת אחידה: סרפן חום עם שרוולים תפוחים דמויי פרפר מעל חולצה לבנה. התיישבנו ליד שולחנות ארוכים כאשר בין קבוצות שולחנות היה מעבר. לכל תלמיד היה שולחן שבו מקום לקסת הדיו. אפשר היה לפתוח את השולחן כלפי מעלה ולהחזיק שם ציוד. בכיתה היה שקט מופתי. ממש חרדת קודש. כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם קמו ועמדו לכבודה ואחר כך כשהורתה התיישבנו. ישבנו כשידינו על השולחן אחת על השנייה. היא חילקה לנו ספר לימוד גדול ומצויר. כשהמורה שאלה דבר מה, רק יד אחת הייתה ניתקת להצבעה וחוזרת חזרה למקומה הקבוע.

למדנו לקרוא את האותיות והמילים. כמובן גם לכתוב את האותיות בדפוס בעט ציפורן אותה היינו  טובלים בדיו. לימדו אותנו איך לאחוז בעט באלכסון בכדי שהדיו לא יישפך. התחלתי גם לכתוב בכתב יד. המורה הייתה צועדת בין התלמידים ובוחנת בעיניה איך כל תלמיד כותב. כאשר הייתה מבחינה שתלמיד אוחז את עט הציפורן לא כפי שלימדה הייתה שולפת מכיסה סרגל ארוך ומכה על ידו. למדתי בכיתה א' ברוסיה כחצי שנה בלבד, מאחר ועוד באותה שנה התבשרנו על העלייה הקרובה לארץ.

מסתבר שאח ואחות של אבי אכן נותרו בחיים וגרו בארץ. הם היו חלוצים מההכשרה שעזבו את פולין עוד בצעירותם ונסעו לארץ ישראל. מסיפורים ואמצעי התקשורת ברוסיה הסקנו שארץ ישראל היא מקום מדברי בו פזורים אוהלים וגדלים עצי תמר והתושבים בה נעים ממקום למקום על גבי גמלים. נראה כי גם אבי וגם אחיו עשו מאמצים למצוא זה את זה. חבר של דודי נסע לרוסיה ועלה על עקבותיו של אבי והקשר חודש. בשלב זה התחילו להגיע מהארץ מכתבים מרגשים.

אמי התעקשה לעלות לארץ ישראל כי הייתה מאוד אידיאליסטית ואהבת הארץ הייתה בנפשה. היא נהגה לשיר לנו שירי מולדת אהובים בפאתוס והתרגשות. שירים על הרצל, על חלוצים כמו: "מי בונה בית בתל אביב?", "בלי סוליות נעליים", "כובע של קש", "פה בארץ חמדת אבות" וכיוצא באלה. היא הייתה מספרת לנו בערגה על ההכשרה ועל לימודיה בבית ספר "יבנה" בפולין, שם רכשה את השפה העברית. וגם על ביקורו של ז'בוטינסקי בעיירה בה התגוררו.

לא היה קל לעשות צעד דרסטי כזה, ממש מהפך בחיים. אבל הנחישות של הורי ניצחה. הייתה להם הזדמנות פז לצאת מרוסיה ששעריה באותה עת היו סגורים. לשמחתם זאת הייתה השנה שהמשטר הקומוניסטי עשה מחווה לפולין והרשה לאזרחיה לחזור למולדתם. ואכן בשנת 1957 קיבלנו אשרת יציאה לפולין.

תמונה 6
צילום משפחתי לפני הנסיעה לפולין

הגענו לפולין לאחר מספר ימי נסיעה ברכבת. לסוג של מחנה מעבר לפליטים. המקום שכן בבית דירות ענק וישן. אני זוכרת את הלובי האפור ואת ריח הטחב. לפנינו השתרע אולם גדול מימדים, לאורכו עמדו מיטות אחת ליד השנייה. כל משפחה קיבלה מספר מיטות כמניין המשפחה. ופרגוד חצץ בין משפחה למשפחה. המטבח והשירותים היו משותפים למשפחות. כשאין במה לשחק, ילדה בגילי, בת שבע וחצי, הפעילה את הדמיון. הפכתי למעצבת בובות מנייר טואלט.

כשהגיעה האשרה, נטלנו את מטלטלנו ונסענו ברכבת לאיטליה, ולאחר מספר ימים עלינו על אנייה יוונית שלקחה אותנו לארץ. שבועות רבים שטה האנייה לארץ. לפתע שמענו צעקות מהנוסעים: "יבשה!, יבשה!". המון אנשים עלו על הסיפון וכולם צעקו: "הגענו לארץ ישראל". הייתה התרגשות גדולה. עגנו לחופי חיפה בשישי אחר הצהריים. קיבלו אותנו פקידי הסוכנות הנפיקו לנו תעודות זהות ועברתו את שמנו. לי ששמי היה 'פירה', עברתו ל'אסתר', על שם סבתי, אימה של אמי.

אחיו של אבי לא ידעו את התאריך המדויק בו היינו אמורים להגיע ארצה, ואכן נכונה להם הפתעה. הדרך הייתה ארוכה בעינינו, ובפליאה רבה הבטנו דרך חלון המונית בבתים ובנופים מחיפה לנתניה. כי הרי חשבנו שנגיע למדבר שממה. הפגישה בין האחים הייתה מרגשת הם נפלו זה על צווארו של זה והתחבקו ארוכות. בני דודי הביטו בנו, בשתי הבנות העולות החדשות, בסקרנות. נראינו כל כך גלותיות. לאחר מכן נסענו לשער חפר לדודתי. גם שם התקבלנו בחום ובצווחות גיל.

מיד רשמו אותי לבית הספר. הייתי כבר בת שבע וחצי כמעט שמונה ובכל זאת נכנסתי לכיתה א' כדי לרכוש את הקריאה והכתיבה. אחרי שליש העבירו אותי לכיתה ב'. אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א': הושיבו אותי ליד השולחן הראשון מצד שמאל, קרוב לחלון הכיתה. הייתה סביבי התעניינות רבה, הילדים נגשו אליו וניסו לדובב אותי, אבל לא הבנתי אף מילה. הכל סביב היה נראה הזוי, השפה השונה, האותיות המוזרות שנראו כמו שרבוט על גבי הלוח, אותן ניסיתי במאמצים להעתיק לחצי מחברת שחלקו לנו.

לאחר מספר חודשים שגרנו אצל דודי עברנו לשיכון פיתוח. השיכון היה מאוכלס במשפחות מכל העדות: רומניה, פולין, רוסיה, הונגריה, טריפולי, עיראק, מרוקו, צרפת ועוד. אינטגרציה של ממש. השכונה שלנו שכנה בקצה העיר בזמנו, בתוך אין גדול, הכול חול ושממון.

תמונה 7
השיכון שגרנו בו, צולם היום

והלאה ממנה השתרעו הרי גרינטל השוממים. פעמים רבות היינו מעפילים עליהם, קוטפים את פרחי החרציות הצהובים ושוזרים מהם כתרים ושרשראות. הדירות בהן גרנו היו קטנטנות, ממש קופסאות גפרורים. שירותים וטוש ודוד להרתיח את הכביסה הלבנה, ובנוסף מכונת כביסה חצי אוטומטית, הול קטן וצר שמימינו היה מטבחון זעיר וצמוד אליו היה קבוע ספסל מרופד דמוי עור ואליו צמוד שולחן אוכל. ממול הייתה יציאה למרפסת קטנטנה שהשקיפה לחצר חולית. המרפסת שימשה פעמים רבות כאוהל, שהיינו, אני ואחותי, בונות מסדינים מהודקים באטבים. היינו מזדחלות פנימה ומקשקשות שם על הא ועל דא. אני ואחותי ישנו בחצי חדר ובסלון הקטן ישנו הורי על ספה שנפתחה בלילה למיטה זוגית. ולימים כשאחי נולד גם הוא ישן שם במיטת תינוק.

בשכונה שיחקנו הרבה מחוץ לבית: קלאס, חבל, גומי, עמודו, תופסת, מחבואים, חמש אבנים, גוגואים. כמו כן, אספנו עטיפות מסטיק ושיחקנו בינינו, כמו שהיום הילדים משחקים בקלפים של שחקני כדורגל. היו לנו אוספים שונים ומשונים כמו: זהבים, מפיות, בולים מארצות שונות, בהם היינו סוחרים ומחליפים עם החברים. אהבתי לקטוף פרחים ולייבש אותם בתוך ספרים עבי כרס ופעמים רבות יצרתי מהפרחים תמונות. למדתי להכין תמונות מקליפות ביצים, אותן ייבשתי, ריסקתי והדבקתי. אספנו חול נקי מהים והכנו תמונות חול, אשר הודבק על גבי ציור שציירנו. כמו כן, אהבתי לאסוף צדפים ולהכין מהם שרשראות ותמונות, הייתי משלבת את הצדפים בתמונות של החול לשוות לציור תלת ממד.

לכל משפחה בשכונה שלנו היה סיפור לא פשוט, הרבה מהם היו ניצולי שואה שאספו את השברים ועלו לארץ. הרבה סיפורי עלייה לא פשוטים שמענו גם מיוצאי עדות המזרח. נחמד מאוד להיזכר בקולות ובריחות המגוונים, בצבעים השונים של האוכלוסייה. למשל, כל אימא הייתה קוראת לילד שלה לעלות הביתה לאחר שהחשיך במבטא שונה ובטון המיוחד לה. לכל עדה היה לבוש משלה, במיוחד יוצאי לוב המבוגרים, שלבשו שמלה לבנה ומכנסי שרוואל. ריחות של מאכלים שונים עלה לאוויר, כל אחד והמאכלים המיוחדים שלו. וכולם גרו בכפיפה אחת ובשכנות טובה.

לשכונה היו מגיעים כל יום רוכלים למיניהם למכור את מרכולתם. רוכל שהיה צועק: "סוכר מתוק…מוכר קנה סוכר". כל חתיכת קנה סוכר שהיה גוזר עלתה פרוטה או חמש. הייתי קונה את החתיכה המתוקה הזאת ולועסת אותה בהנאה רבה.  עגלת סברס הייתה עוברת בקריאה:  "סברס, סברס". הרוכל היה מקלף את הקליפה הדוקרנית והילדים היו מתמוגגים מהסברס המתוק. רוכלים היו מוכרים מיני דסקית, נפט לבעלי הבתים כדי להסיק את תנורי הנפט בחורף. חלבן היה עובר וצועק השכם בבוקר "חלב גברת". היה עובר בין הדירות ואוסף את בקבוקי החלב הריקים שעמדו מחוץ לבית ובהם היה כבר כסף. ומוזג חלב מכילים לתוך הבקבוקים. כמובן שלא נפסח על עגלות עמוסות אבטיחים שהמוכר היה צועק "אבטיח על הסכין". וחשוב ביותר מחלק הקרח שהיה מגיע צועק "קרח!" ועקרות הבית היו יוצאות מהחלון וקוראות לו להגיע עם מלבני קרח, אותם היה מניח בתוך המקררים הקטנים בתא מיוחד לקרח. כדי לקרר את המזון.

בחגים השכונה לבשה חג. במיוחד אהבתי את חגי תישרי. לא רחוק מהשכונה היה בית כנסת אשכנזי, כולנו הלכנו להתפלל, המבוגרים בתוך בית הכנסת והילדים שיחקו בחצר. בקצה השני של השכונה היה בית כנסת ספרדי. השירה והריקוד עם התורה היו כל כך משלהבים והיינו שותפים לשמחה. האווירה בבתי הכנסת הייתה מגוונת ומהפנטת.

את חג החנוכה היינו חוגגים בחיק המשפחה. מחכים שאבי יחזור מהעבודה וכולנו היינו מברכים על הנרות. אוכלים לביבות וסופגניות מעשי ידיה של אמי. בפורים היינו נוסעים לדודה לתל אביב לצפות בעדלאידע. פסח היה חג מיוחד במינו. אמי הכשירה את הכלים: הייתה מחממת אבנים, מכניסה אותן לסירים ושופכת מים רותחים ולבסוף משפשפת בחול את הכלים שיבריקו. כל פסח היה סבב של אירוח בין הדודים. את ההגדה קראנו במלואה כולנו ביחד בניגונים המיוחדים של בית משפחת ליפשיץ. בין לבין היינו משתוללים ומצחקקים אלה על אלה.

בערב יום העצמאות היינו יוצאים העירה לרחוב הרצל שהיה עמוס אנשים. צופים בזיקוקים קונים סוכרייה על מקל בצורת תרנגול ורוקדים ריקודי עם. למחרת היינו נוסעים לתל אביב לצפות במצעד צה"ל.

בדרך לכיכר העצמאות בנתניה ביום העצמאות

תמונה 8
בדרך לכיכר העצמאות בנתניה ביום העצמאות

הורי היו אנשים אוהבים מסורים וטובי לב. עובדה זו נשאה לה כנפיים ואנשים נהנו מטוב ליבם. הזעיקו אותם לעזור והם השתדלו להיות שם ולסייע. אבי עבד מאוד קשה לפרנסת המשפחה, ובנוסף לעבודתו בבית חרושת 'אביר' עסק בנגרות. היו לו ידי זהב, הבין בכל מלאכה. בנה רהיטים שונים ובמיוחד ארונות מטבח לכל דורש. אמי הייתה עקרת בית בשלנית מעולה והייתה מעורה בלימודים שלנו, ידיעותיה בעברית היו לנו לעזר רב. כשמלאו לי ארבע עשרה נולד אחי הצעיר, בני, צבר למשפחת ליפשיץ.

לאחר כעשר שנים עברנו לשיכון פועלים דירה בת שלושה חדרים.

למדתי בתיכון 'שרת' בנתניה שנקרא בזמנו המכינות הפדגוגיות – הכנה לסמינר למורים. המשכתי ללמוד בסמינר הדסים. התגייסתי לצה"ל בתפקיד מורה חיילת במושב מבטחים שבנגב המערבי ובקריית גת. משם היישר לתיכון אזורי שש שנתי רופין שבעמק חפר. שם לימדתי בחטיבת הביניים. במשך שלושים וארבע שנים ועסקתי בחינוך בהוראת הספרות ריכוז מקצוע והוראה טיפולית.

נישאתי לאיש שלי, יצחק פרי, נולדו לנו שלושה ילדים בת ושני בנים. ויש לנו מהם עשרה נכדים מדהימים ומיוחדים במינם.

בצאתי לגמלאות מצאתי זמן לצייר ולהתנדב ב"עמך" עמותה לניצולי שואה. וכך סגרתי מעגל. אימי עדיין בחיים והיא בת 95. הכתה שורשים בארץ ולה שלושה ילדים, שישה עשר נכדים וכשלושים נינים. איזו זכות היא למשפחתנו הענפה. אין ספק כי היא זכתה לנחת.

ניצחנו את הנאצים ומשני אודים מוצלים מאש צמחה לה משפחה לתפארת.

החוויה הישראלית שלי

תמונה מספרת

בשנת 1970 התגייסתי לצה"ל, גאווה ישראלית. הייתי נרגשת מאוד. בת בכורה לניצולי שואה, שעלו לארץ מרוסיה. מממשת את ישראליותה, מתגייסת במטרה לשרת את המדינה שלה, מדינת ישראל. ידעתי את הייעוד שלי להיות מורה חיילת ביישובי ספר, כי למדתי בסמינר למורים לפני הגיוס..

תמונה 9
הסמל של מורה חיילת

את הטירונות עשיתי במחנה שמונים, שם התוודעתי לכור ההיתוך של החברה הישראלית. הטירונים הגיעו מכל קצוות הארץ. מכל העדות והמגזרים, התקבצו למקום אחד במטרה משותפת לשרת את המולדת ולתת מעצמם למען החברה בישראל.

תמונה 10
אני בטירונות

שירתי במושב מבטחים בנגב המערבי חצי שעה נסיעה מעזה ורפיח. המושב נמצא בחבל הבשור. עבדתי שם בבית הספר היסודי עם ילדים קשיי התנהגות. אהבתי כל רגע, והסיפוק היה אדיר לייצור קשר עם ילדים מיוחדים אלה ללמד אותם לשוחח עימם ולגרום להם להתקדם ולהצליח.

תמונה 11
מורה במושב מבטחים בנגב המערבי

לאחר שנה עברתי לעבוד בקריית גת, עסקתי שם במגוון עצום של מקצועות הוראה. חינכתי כיתה, לימדתי ספרות, שפה תנ"ך. אחר הצהריים הפעלתי חוד לריקודי עם. בסיום השנה הכנתי מופע מרהיב. עם תלבושות כוריאוגרפיה ובימוי. ההופעה התקיימה בפני הורי בית הספר. נהניתי מאוד משרותי בצה"ל. התוודעתי לאנשים ולמקומות בארצנו, וההוראה גרמה לי לסיפוק רב. במיוחד שיכולתי לעזור ולהעשיר את התלמידים בבתי הספר בהם לימדתי.

תמונה 12
תמונה 13

הסיפור של סבתא אסתר – קישור לסרטון

הזוית האישית

סבתא אסתי: תכנית "הקשר הרב דורי" היא יוזמה מבורכת התורמת רבות לחיזוק הקשר בין סבים וסבתות לנכדים. נעניתי לבקשת נכדי יאיר פרי להשתתף ביוזמה זו ונהניתי מכל רגע. למרות שיש לי קשרים הדוקים עם כל נכדיי, הקשר ביני לבן יאיר התהדק עוד יותר בעקבות התכנית. היה לשנינו זמן איכות פורה ומלמד. יאיר שמע על תולדותיי הרבה יותר לעומק, ואני למדתי יותר על נפלאות המחשב. נוכחתי לראות עוד יותר איזה ילד איכותי ומקסים יאיר. אני גאה שיש לי נכד כזה.

גולת הכותרת של התכנית הייתה הסיור המשותף לבית התפוצות. יישר כוח לתמר שמיר המובילה את התכנית בבית הספר "יגאל אלון" בקדימה.

יאיר: תכנית הקשר הרב דורי אפשרה לי להכיר התרחשויות מעברה של סבתי, אמו של אבי חיליק. סיפורים מעניינים ומרגשים. אני רוצה להודות למורה תמר שמיר שמובילה את התכנית בבית הספר. תמר אפשרה לי ולסבתי אסתי להתגבש ולהכיר טוב יותר ולסבתא שלי, ללא ההשקעה הרבה שלה לא היה נבנה הסיפור שנכתב כאן. אני מודה לך על כך.

מילון

אודים
חתיכת עץ שנשרפה באופן חלקי

קסת דיו
קֶסֶת דיו (בעברית ארכאית: דְּיוֹתָה) היא צנצנת או מכל קטן, עשויה לרוב זכוכית, פורצלן, כסף, פליז או פיוטר ומיועדת לאיחסון דיו במיקום נוח עבור הכותב. הכותב או האמן טובל מכחול, קולמוס או עט ציפורן בדיו לפי צרכיו

הכשרה
תהליך הכנתו של אדם להתיישבות בארץ ישראל על סמך הבסיס האידאולוגי הציוני-הסוציאליסטי. יש להבדיל בין ההכשרה בארץ ישראל, לבין ההכשרה בחו"ל, שהוותה בסיס לעלייה והתיישבות בארץ ישראל, בוצעה בעיקר על ידי תנועת החלוץ והייתה בשיאה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.

ציטוטים

”"ניצחנו את הנאצים ומשני אודים מוצלים מאש צמחה לה משפחה לתפארת".“

הקשר הרב דורי