מאגר סיפורי מורשת

שמי פאינה. נולדתי בעיר חברבסק שברוסיה בשנת 1937. הורי היו רחל ולזר, ואחי ארקדי. לפני המלחמה, משנת 1938 משפחתי ואני חיינו בעיר קמינצק פדולסק באוקראינה. כל הזמן עברנו ממקום למקום, כי היה מסוכן בגלל הנאצים וגם הוריי עבדו במקומות שונים (אבי היה תופר, אימא עזרה לו ועבדה איתו).

בתחילת המלחמה, ביוני 1941 גייסו את אבי לצבא והוא נספה במלחמה ב26.7.1943 ליד נובורוסיקס שברוסיה. נשארנו אני ואחי יתומים מאב, ואימי אלמנה-בגיל 27!

חיים קשים עברנו, אימי טיפלה בהוריה, ובהורים של בעלה שמת ובנוסף גם בילדיה. החלטנו לברוח לקראת סוף יולי 1941 מהנאצים, השארנו את כל הרכוש והמסמכים בבית ופשוט ברחנו. זמנים קשים מאוד, היינו מיואשים מאוד, חסרי תקווה.

הגענו לקויבישרסקי שבמחוז רוסטובסקי שברוסיה, אך הצבא הגרמני כבר הגיע לשם, היה עלינו לברוח מחדש. בסוף 1941 הגענו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן. אימא החלה לעבוד כתופרת. אחרי שהמלחמה הסתיימה, חזרנו לקמינצק פדולסק במרץ 1944 וראינו את ביתנו ההרוס, וכל רכושנו נשדד. נשארנו חסרי כל. וזאת, אחרי התקווה שהייתה לנו, לא ידענו מה עושים בהמשך.

 תמונה של פאינה (שמאל) ואנשים שעבדו איתה במפעל

החלטנו  לחזור לטשקנט והתחלנו את חיינו מחדש שם. אימא המשיכה להיות תופרת במפעל, ואני ואחי נשארנו בבית, עם החדרים הקטנים והקרים. התחלתי ללמוד בבית ספר משנת 1946, התחלתי לעבוד בשנת 1955 (בגיל 18). אחי עבד בעבודות שונות וזמניות, לא היה לו משהו קבוע. חיינו שם יחד, התחתנתי ונולדו לי 3 בנות, עד שהגיעה שנת 1990-שבה החלטנו לעלות לארץ.

עלינו ארצה ב- 25.11.1990. אימי נפטרה ב1993. עוד פעם יאוש, קשה היה לי ולאחי להתגבר על מותה. עברנו חיים כל כך קשים, סבלנו רבות, ואז עם התקווה לעלות ארצה ולהיות בטוחים סוף כל סוף ולהבטיח עתיד טוב לדורות הבאים, עוד יאוש-מוות. עברו השנים, התגברנו על מה שעברנו, ובעצם ניצחנו. כן, הצלחנו לעצור את הנאצים בזכות המעצמות, הצלחנו להגיע למקום מבטחים, והבטחנו מקום טוב יותר לילדים שלנו. הגעתי ארצה וגרנו תחילה באשדוד, אח"כ עברנו לעוד ערים שונות ולבסוף אני הגעתי לקרית אתא. אחי חי בנצרת עילית עד מותו לפני שנים אחדות. אז נשארתי אחת ויחידה, אבל מוקפת בילדיי. ניצחתי.

תמונה שלי ושל סבתא שלי פאינה בפורים 2008