מאגר סיפורי מורשת

בעיר בוקרשט.

בשנת 1950 עלינו לארץ כל המשפחה, הפלגנו באוניה "טרנלסיבניה". את האוניה הזו, הפעילה ממשלתרומניה שהייתה להוטה לזרז את יציאת היהודים. מדוע אתם שואלים?

הרי בסוף 1948 נסגרו שערי היציאה מרומניה, על אף רצונם העז של היהודים לצאת ממנה…

ב1948 חיו ברומניה למעלה מ-350,000 יהודים. היה זה הריכוז היהודי הגדול ביותר ששרד באירופה לאחר השואה. באותה שנה הצטרפה רומניה לגוש הקומוניסטי והדבר הוסיף חששות ללב היהודים, וזאת על רקע מצוקתם הכלכלית החמורה, זכרון ימי המלחמה והאנטישמיות – כל אלה חיזקו את רצונם של רוב יהודי רומניה לצאת. שליחי עלייה ונציגים אחרים של מדינת ישראל פעלו, במישור הדיפלומטי ובאפיקים אחרים, להמרצת מגמה זו, אך בשלהי 1948 נסגרו שערי היציאה. רק לקומץ יהודים, רובם חולים וקשישים, ניתן לצאת מהמדינה.

באמצע נובמבר 1949 ניכר שינוי-מה בעמדת השלטונות, שהתירו לכמה אלפי יהודים לצאת מרומניה מדי חודש בחודשו, ועד סוף מאי 1950 הסתכם מספרם ב-23,000 יהודים. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, דיווח כי כ-35 אחוזים מהם היו זקנים. שינוי נוסף במדיניות הרומנית ניכר באביב של 1950. לפי המידע שהגיע ארצה, נבעה התפנית מהתסיסה החברתית ברומניה, שהתבטאה גם באנטישמיות גוברת. הממשלה והמפלגה הקומוניסטית חששו מערעור המצב הפוליטי הרגיש, ודנו באמצעים לטפל באנטישמיות. שרת החוץ של רומניה, אנה פאוקר, בעצמה ממוצא יהודי, הציעה לשקול את האפשרות להקים מחנות למען היהודים שלא נקלטו במשטר. גיורגיו דז', ראש-הממשלה, הסתייג מהרעיון והוא ירד מעל הפרק; ובסופו של דבר נראתה להם העלייה, דהיינו הוצאת היהודים מהמדינה, כפתרון הנוח ביותר להפגת התסיסה החברתית: כך ייפטר המימשל הקומוניסטי מחלק גדול מ'האלמנטים השליליים' ועושי הצרות, דהיינו היהודים. היו שהעריכו שם, כי במצוקה הכלכלית הקשה של רומניה יתלווה גם רווח כלכלי ליציאת היהודים, וזאת על-פי הנסיון של ארצות אחרות במזרח אירופה, כמו בולגריה והונגריה, שקיבלו תשלום עבור היהודים היוצאים.

מיד לאחר קבלת ההחלטה, החלו שלטונות רומניה להאיץ את התהליך כדי לסיימו במהירות המרבית. משרד הפנים פרסם ב-5 במאי 1950 כרוז, שהודבק על קירות תחנות המשטרה בכל רחבי הארץ, המודיע כי יהודים הרוצים להגיע לישראל מתבקשים להמציא למשרד את התעודות המתאימות. תוך ימים אחדים נפתחו בכל רחבי רומניה עשרות תחנות לרישום היהודים המבקשים לצאת.בבוקרשט. תוך ימים אחדים הונפקו אלפי דרכונים לעולים, כשהמונים צובאים על דלתות הצירות הישראלית בבוקרשט. בסוף מאי ציפו 10,000 בעלי דרכונים לספינות שיביאום לישראל.

לכן, ממשלת רומניה הפעילה קו אוניות קבוע מרומניה לישראל באמצעות האונייה 'טרנסילבניה'. עבור כל נוסע גבו הרומנים 55 דולרים, פי שניים מעלות הנסיעה הריאלית, והג'וינט שילם. תחילה הפליגה 'טרנסילבניה' פעמיים בחודש, עם כ-600 נוסעים על סיפונה, ותוך זמן קצר עלה מספר ההפלגות לארבע (ביוני) ולשש (ביולי); גם מספר הנוסעים בכל הפלגה עלה בהתמדה: בכמה מההפלגות הוא הגיע ל-1,500 נוסעים.

"ההפלגה נמשכה שלושה ימים" ממשיכה רות בלה פינגולד את סיפורה, "והגענו לנמל חיפה". "נתנו לנו להיות באוהלים בחיפה לזמן מה, לאחר מכן לקחו אותנו לקיבוץ מענית שבדרום, משם עברנו לקיבוץ מגן וממגן לאופקים".

"בעלי עבד בעבודות תחזוקה, והיה לי קשה לרכוש את השפה העברית, עד עכשיו קשה.

היום ב"ה יש לי שתי ילדים, בן ובת, שישה נכדים. אני שמחה לגור בישראל, רק לא טוב לי שאני לבד, בעלי חסר לי".