מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי במוסקבה, בשנת 1932, למשפחה צבאית עם כללים נוקשים.

אבי היה מפקד בכיר בצבא האדום, מה שהפך את חיי לסיוט עוד לפני המלחמה. נדדנו ממקום למקום, תמיד הייתי צריכה לעבור עם ההורים למקום חדש, כך שלא רכשתי הרבה חברים, עובדה שגרמה לי להיות מנותקת מהחברה והפכה את חיי לבודדים במקצת. לא היו לי חברים כדי לשחק.

האישה שטיפלה בי הייתה המשרתת הגרמנייה של המשפחה. כשהמלחמה פרצה, משפחתי שוב נשלחה לחזית בעקבות אבא, והפעם לתקופה ארוכה יותר.

יוליה ומשפחתה

סיפור אחד, שזכור לי מהמלחמה

באחת מהשהיות הללו בחזית, התחילה הפצצה גרמנית לא צפויה, אימא לקחה אותי מהמטפלת ורצה איתי מיד הרחק מרדיוס ההפצצה. כשהיא ראתה שהיא לא מצליחה לברוח מן האזור השתטחה על הרצפה ובגופה הגנה עליי, בכיתי נורא והתבוננתי בחוסר אונים, כשאני רואה ועדה לכך שאנשים שהכרתי נרצחים על ידי מטוסי הטרור הנאצי….

כמה שנים קדימה….

השנה 1956,

אני יוליה, לומדת באוניברסיטה, במוסקבה ומחוזרת על ידי מי שעתיד להיות בעלי, בוריס קירוב, תלמיד בוגר ממני באוניברסיטה. הוא מצליח בחיזוריו, ואנחנו מתחתנים בשנת 1960, וחיים  חיים מאושרים. עלינו לארץ עם הבן שנולד לנו. יש לנו שלושה נכדים חמודים.

משפטים ששמעתי מיוליה

"את יכולה להרחיק בני אדם משנאה ואדישות, אך את לא יכולה להרחיק את השנאה והאדישות מליבם של בני האדם".

"בעולם שאנשים בו, לומדים איך לשנוא ולהעלים עין, את תלמדי איך לאהוב ולשים לב גם אם זה לא בסביבה שלך".

הזוית האישית

אוראל: ממש הייתי שמחה להכיר בן אדם כמו יוליה. שמעתי מפיה את הסיפורים המזעזעים שהיא עברה בעקבות עלייתם של הנאצים לשלטון, זה גרם לי לכעוס כל כך, כי היא אישה מאוד טובת לב ונחמדה, היה ממש כואב לשמוע אותם סיפורים.

לאחר שסיימתי את העבודה על יוליה היא איחלה לי: "חיים מאושרים וילדות יפה". ואני מאחלת לה: שתזכה לחיים ארוכים ושלווים.