מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני בר-צורי, נולדתי בשנת 1946 בתל אביב. האירוע עליו ברצוני לספר הוא טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, על ידי אמי ז"ל חנה אבנור. בשנת 1998 בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, הדליקה אמי משואה כנציגת מערכת המשפט בישראל, והשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

סיפור משפחתי ובית ילדותי הוא סיפור המדינה והערכים העומדים ביסוד קיומה: ציונות, מוסר, שלום, ערכי צדק ושוויון זכויות חברתי ומדיני ללא הבדל גזע, דת או מין. ערכים אלו, שהונחלו לי על ידי הורי וסבי, עומדים ביסודה של תפיסת עולמי מאז ילדותי ועד היום.

אמי נולדה בשנת 1919 בוורשה שבפולין להורים נחום וסבינה רפאלקס. סבא שלי, נחום ניר רפאלקס היה עורך דין בפטרבורג (רוסיה), לימים חבר מועצת המדינה הזמנית ומחותמי מגילת העצמאות ואחר כך, חבר כנסת במפלגת אחדות העבודה פועלי ציון ויושב ראש הכנסת בשנת 1958. סבתי הייתה רופאת שיניים.

בשנת 1925 עלתה אמי יחד עם משפחתה לארץ ישראל, והם התגוררו בעיר רחובות בבית סבה וסבתה (דור שביעי לפני הולדת מיה שלנו), ממייסדי "מנוחה ונחלה", היא רחובות של ימינו. סבים אלה קבורים בהר הזיתים.

בשנת 1928 עברה אמי להתגורר בקיבוץ בית אלפא בשל עבודתה של אמה במרפאות הקיבוצים שבעמק בית שאן, ואילו אביה של אמי עבד במשרד לעריכת דין אשר פתח בתל אביב. לאחר שנה עברה אמי להתגורר בתל אביב, שם סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה כבת יחידה במגמה הריאלית, אותה סיימה בהצטיינות.

בשנת 1939 החלה ללמוד משפטים בירושלים (בבית הספר של המנדט). למרות שהתחילו בלימודים 4 בנות, נשרו 3 מהן והיא נותרה האישה היחידה שסיימה את הלימודים, בשנת 1945, בין 99 גברים שלמדו איתה בכיתה. באותו זמן היו בארץ ישראל רק 10 עורכות דין יהודיות.

לאחר סיום לימודיה היא עבדה במשרד עורכי דין של אביה, עד שנת 1949, שבה החלה לעבוד במשרד המשפטים ומ-1950 בפרקליטות מחוז תל אביב.

בשנת 1964 מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, למרות ההתנגדות של לשכת עורכי הדין של ישראל למינויה של אישה לשופטת. בשנת 1983 התמנתה לנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בו כיהנה עד לפרישתה לגמלאות ב-1989. היא המשיכה להיות פעילה בתחום המשפטי גם בשנים הבאות עד לפטירתה ב-2003.

שני עקרונות בלטו בעבודתה המשפטית של אמי בעבודה ובחייה האישיים: עיקרון השוויון  ועקרון החוק.

אמי הייתה פמיניסטית מוצהרת. לדעתה, חינוך לשוויון דורש הכרה עצמית של נשים בשוויונן לגברים. על פי גישתה, אין לקדם נשים בעבודה, בחברה או בפוליטיקה רק בגלל שהן נשים או לתת להן "אפליה מתקנת" אלא לקדמן רק כאשר הן ראויות לקידום. בדומה למשפטניות הראשונות בישראל שדגלו בגישה של שוויון והתקדמות בתחום המשפט, שנחשב בזמנו לתחום גברי, בזכות כישורים, השקעה בעבודה והרצון להצליח, הן פרצו דרך לנשים אחרות להתקבל ולהצליח בתפקידים במערכת המשפט בישראל. כאם ל-3 בנות, הקפידה להנחיל לנו את אמונתה בהצלחה בזכות השקעה בעבודה והתגברות על מכשולים העשויים להתעורר בשל היותנו נשים ואמהות.

מבחינת עיקרון החוק, היא השתייכה לגישה הפוסקת לפי החוקים הכתובים ולכן, התנגדה לכך שזכויות אדם נקבעות לפי השופט שבפניו הוא נשפט והעדיפה את הפסיקה לפי החוק הכתוב. לדעתה, החוק הכתוב הוא היסוד שעליו נבנות זכויות האדם.

שמירת החוק הייתה נר לרגליה וברוח זו חינכה אותנו, בנותיה ונכדיה. לגדול כבת של שופטת שהקפידה על דברי אמת היה מאוד מחייב, ושקרים מכל סוג, ואפילו ”שקר לבן", לא נמחל לנו. אחד המקרים הזכורים לי הוא בבית הספר היסודי, כאשר כל הכיתה החליטה לא להכין שיעורים בחשבון. אני הכנתי שיעורים כי הייתי מחוייבת להיות "בסדר" תמיד, אבל כשהמורה גילתה שלא הכינו שיעורים היא שאלה: "מי כן הכין שיעורים?" ואני הזדהתי עם הכיתה והייתי נאלצת לשקר, בניגוד לערך "לדבר אמת" שעליו התחנכתי.

הדלקת המשואה בערב העצמאות כשכל המשפחה ילדים ונכדים נושאים עיניים אל הבמה, עליה ניצבת אמי והלפיד בידה, היה רגע שיא עבור המשפחה בכלל, ועבור אמי בפרט, בו הוכיחה כי אישה יכולה להגיע למעמד רם במערכת המשפט בזכות כישורים ועבודה קשה ושמירה על עקרונות החוק כל ימיה.

הזוית האישית

סבתא רוני: הייתה לי חוויה מאוד מרגשת להעלות את זכר אמי עבור מיה נכדתי היקרה ואת הרגעים המרגשים שחוויתי בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בירושלים. מיה מכירה את "סיפורי סבתא" שאני מספרת אודותיי, אבל רציתי שתדע ותכיר "מאין באה" ומהו הסיפור המשפחתי שלנו.

הנכדה מיה: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור על הדלקת המשואות ועל סבתא רבתא שלי ז"ל חנה אבנור שהייתה שופטת ועל הערכים שלאורם היא גידלה את סבתי, ושממנה גם אני קיבלתי את ערכי השוויון ושמירת החוק ואת ההבנה שאני יכולה לעשות ולהצליח בכל מה שאני ארצה. היה לי גם מאוד כיף להיות עם סבתא שלי ולכתוב את זה ביחד.