מאגר סיפורי מורשת

הרקע לסיפור

שנות ה60 המוקדמות, בקיבוץ מחניים שעלה לקרקע בשנת 1952. זו הייתה הכיתה הראשונה של מחניים וכל דבר נעשה בפעם הראשונה. הכרת ארץ ישראל דרך טיולים רגליים היא אידאולוגיה מוצקה, מורשת הפלמ"ח, משמעת מים וכו'.

ומעשה שהיה, כך היה…

הייתי בכיתת "ברוש", הכיתה הראשונה של מחניים וכל דבר שעשינו, נעשה בפעם הראשונה בקיבוץ. מכיוון שהכרת ארץ ישראל דרך טיולים רגליים הייתה אידאולוגיה מוצקה באותם הזמנים, החליט הצוות החינוכי שהטיול השנתי יהיה בבקעת הירדן. הימים היו ימי אביב מאוחר, הירוק כבר נעלם ובמקומו כוסו הגבעות והמישורים בעשב יבש וקוצים. משך הטיול היה ארבעה ימים ושלושה לילות. בלילות התארחנו בקיבוץ נווה אור, ולנו ב"בית הכולל" של הכיתה המקבילה לנו. בבוקר השני לטיול, המשימה הייתה לטפס ל'כּאוּכּאבּ אל האווה' (בעברית: כוכב הרוחות).

הבוקר היה קריר ולכן אמרו לנו ללבוש בגדים קצרים ועליהם בגדים ארוכים. הלכנו בדרך עפר מתפתלת במעלה ההר. בהתחלה עוד היינו מלאי מרץ ושמחים אבל ככל שארכה הדרך התחלנו להתעייף ויחד עם העייפות התחילו היללות. המורה והמטפלת שלנו שהיו היחידות שליוו אותנו (היינו 8 ילדים בכיתה) החליטו לעשות הפסקה.

טיולים רגליים בארץ כאידאולוגיה

התיישבנו, אכלנו ארוחת בוקר: ירקות חתוכים, ביצים קשות, לחם עם ריבה ושתינו הרבה מים. ההפסקה התארכה, החום גבר (בכל זאת – היינו בבקעת הירדן) ואנחנו שיחקנו לנו בחדוה ושמחה, שכחנו שעדיין לא הגענו לפסגה. ואז נקראנו להמשיך בטיול. ברגע ששמענו שצריך להמשיך נשכבנו על האדמה וחזרנו ליילל: "לא רוצים!"

"מה, צריך להמשיך? מה, לא הגענו? איפה גומרים? אין לנו כוח, הרגליים כואבות לנו, אנחנו עייפים". בקיצור – היה מאוד קשה לשכנע אותנו להמשיך ללכת.

מעתה ואילך התחלנו להזדחל והתנהלנו לאיטנו במעלה ההר. השמש כבר עמדה במרכז השמים, מזג האוויר התחמם וכל כמה מטרים עצרנו להוריד פריט לבוש נוסף. כמובן שכדי לפשוט את המכנסיים הארוכים היה צריך לחלוץ נעליים עובדה שהאטה את ההליכה עוד יותר וכך נוצרה שיירה ארוכה של 8 ילדים שהולכים כל אחד בקצב שלו. בשעת צהריים מאוחרת הגענו לפסגת הכאוכאב ולביתו של מאיר הר-ציון (שכזכור היה אחד מלוחמי יחידת ה 101). רק אשתו הייתה בבית והיא לא ממש שמחה לקראתנו, כנראה בגלל ריבוי מבקרים שפוקד את המקום. שם כבר עשינו הפסקה ארוכה והשקפנו על עמק הירדן המכוסה אד של חום. תמר המורה ונירה המטפלת החליטו, כנראה בגלל השעה המאוחרת, שנרד בקו ישר לנווה אור. לא הייתה דרך סלולה והמדרון היה זרוע קוצים. בכיינו ותלונותינו קרעו את השמיים, היו ילדים שפשוט רצו שיקחו אותם על הידיים…  בתור פשרה, כל ילד שרצה "קיבל יד" מהמטפלת וכך גלשנו במורד.

ממש עם השקיעה הגענו לקיבוץ נווה אור. אני חושבת שהחוייה הזו הצמיחה בי פחד גדול מטיולים שנתיים ומהליכה ברגל. ועברו כמה שנים טובות עד שהצלחתי להתגבר עליו.

הזוית האישית

הנכד עדי: היה מעניין לשמוע את הסיפור מסבתא ולשמוע שגם פעם בקיבוץ ילדים היו ילדים רגילים שכקשה להם, הם גם יודעים להתלונן…

סבתא עירית: תכנית מבורכת, נתנה לי הזדמנות להיפגש עם הנכד האהוב שלי סתם כך, באמצע היום, וגם עם החבר שלו, נועם.

החבר נועם: נהניתי לעבוד עם עירית ועדי.