מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ציפי אוחנה מספרת על משפחתה וביתה

אני וסבתא
מאלבום התמונות של סבתי
סיפורה של סבתא ציפי אוחנה

שמי ציפורה (ציפי) אוחנה נולדתי בתאריך 14/01/1950, בעיר ת"א בארץ ישראל להורי היקרים שושנה ודויד נרר. יש לי שלושה ילדים: ורד, בועז ואלעד וחמישה נכדים: יעל, נועם, בר, לולה וים.

סבי, שלמה וסבתי, בילא גיטל – גרוס סנה, הוריה של אמי שושנה, עלו לארץ לפני קום המדינה בשנת 1936. בצ'כוסלובקיה סבי היה מנהל בית ספר יהודי וסבתי ניהלה מכולת שכונתית בעיירה מונקטש. תחילה סבי הגיע לארץ שנקראה פלשתינה לבדו. כאן מצא עבודה בבניין וטיפל בהכנת אישורי עלייה (סרטיפיקטים) לבני המשפחה שנשארו בצ'כוסלובקיה (אשתו בילא גיטל וששת ילדיו: שרה, מאיר, שושנה, הדסה, אברם ומשה)

בערך שנתיים המשפחה חיכתה לאישורים ואז עלו כולם לפלשתינה וגרו בירושלים. ההחלטה לעזוב את צ'כוסלובקיה הייתה בגלל האנטישמיות שהתגברה, וההגבלות השונות שיצרו מצב בלתי נסבל. פרעות ואיסורים שנחתו עליהם מדי יום. כל זה היה בין השנים 1934-1936.

בארץ נולד אח נוסף לאימי ושמו ברוך. בשלב מסוים המשפחה עברה מירושלים לת"א. החיים בארץ היו קשים מאוד כלכלית וביטחונית. בשנת 1948 עם הכרזת קום המדינה, אמי שושנה התגייסה לצבא ושם הכירה את אבי (דויד נרר). שניהם שירתו במטבח ושם הכירו, התאהבו ונישאו בשנת 1949 בבית המשפחה בת"א.

נישואיי אבי ואמי

תמונה 1

כשהמדינה חגגה שנתיים להקמתה, נולדתי, בת בכורה להורי (שושנה ודויד) ונכדה ראשונה לסבי ולסבתי (שלמה ובילא גיטל). כעבור שנה וחודשיים נולד גם אחי (אליעזר). לאבי דויד נרר לא הייתה משפחה, כי כולם נספו בשואה ואבי מעולם לא הזכיר ולא סיפר עליהם מאום.

אבי עלה לארץ עם קום המדינה בעליית הנוער וגויס לצה"ל, למרות שהיה מעל גיל גיוס. בזמן מלחמת העולם השנייה, אבי שירת כחייל בצבא הצ'כי, ונלחם כנגד הגרמנים, אך הוא נפל בשבי הגרמני במהלך המלחמה. למזלו הצליח לברוח ממחנה השבויים, כנראה עם עוד שבויים אחרים (מחנה השבויים היה ממוקם בפולין). במנוסתו הגיע לבית כפריה וביקש מחסה. שם הסתתר עד תום המלחמה, תמורת עבודה במשק (כי בעלה נהרג). הכפרייה הפולנית הסתכנה כשהחביאה את אבי (יתכן שהיא לא ידעה שהוא יהודי). כשהסתיימה המלחמה אבי חזר לצ’כיה, אך לא מצא אף אחד ממשפחתו. אז הוא עבד במאפייה חסך כסף ואיכשהו התחבר עם פעילי הסוכנות ועלה ארצה.

אבי בצבא הצ'כי

תמונה 2

כשהורי התחתנו אבי קנה מאפייה בשייח-מוניס. כשהייתי בת שלוש הורי עברו לגור בעיירת הפיתוח (קריית- מלאכי) כי שם הוצעה לאבי הצעת עבודה טובה לנהל את המאפייה המקומית.

תקופת ילדותי הייתה נפלאה, עד גיל 8 שנים גרנו בבתים שהאנגלים בנו. (כיום איזור התעשייה של קריית מלאכי). היו לנו שטחי גידול של ירקות, חמור ועגלה (מין חיי כפר). את התוצרת אמי מכרה בעיירה, כשהיא על העגלה והחמור מוביל ברחובות העיירה, (אגב, כך מכרו גם קרח, נפט ומוצרי חלב).

בשנת 1958 בהיותי בגיל 8, הורי התגרשו, אמי, אחי ואני עברנו לגור בשיכונים החדשים בקריית מלאכי. אמי החלה לעבוד במועצה המקומית, במחלקת הסוכנות (מחלקה שטיפלה בכל נושא העולים החדשים, שהגיעו ממרוקו, תורכיה, רומניה, עירק ופרס). אמי, שושנה תרמה רבות לקהילת העולים החדשים וקליטתם בארץ, היא ארגנה חוגי בית לנשים (שלא ידעו קרוא וכתוב) ורבות מהן למדו בזכותה. אמי הייתה חברה ב"אירגון אימהות עובדות" וריכזה מורות חיילות שלימדו עברית במסגרת "הנחלת הלשון". כמו כן ארגנה מסיבות וחגיגות והייתה מעורה בכל השילוב של האוכלוסייה הוותיקה והחדשה בקריית מלאכי.

 אמי ואני בגינה

תמונה 3

אבי דויד נישא בשנית בשנת 1958 לאישה בשם ויוה ועבר לגור בשייח' מוניס. הוא עבד כטבח במלון דן בת"א. במשך השנים אחי ואני ביקרנו אצל אבי ואשתו לעיתים מזומנות והיה קשר טוב. גדלתי ולמדתי בקריית מלאכי עד גיל התיכון ואז עברתי ללמוד במסגרת פנימייה. שנה אחת במקווה ישראל (בית ספר חקלאי) ואחר כך בתיכון פדגוגי "בקריית החינוך" עזתה, ליד היישוב נתיבות. שם סיימתי תיכון ושנתיים סמינר למורות.

לאחר שנה של עבודה כמורה בבית ספר יסודי באבן שמואל נישאתי בינואר 1972 לבן מכיתתי שכני וחברי מילדות, ארמונד אוחנה ועברנו לגור יחד בקריית ים בחיפה, ארמונד, בעלי שירת בחייל הים בחיפה. אני קיבלתי עבודה באזור הקריות של חיפה (קריית מוצקין, וקריית ים) כמורה.

בחיפה נולדו לי ורד (1972) ובועז (1975). בשנת 1977 במסגרת העברתו של בעלי לשרת כקצין בשארם א-שייך, עברנו גם אנחנו (אני וילדי) לגור בשארם א- שייך. קיבלנו דירה באופירה, ששכנה על הצוק היורד לים סוף. היו אלו ארבע שנים נפלאות, עם המון ים, המון חופשים, וחיי חברה פעילים ומהנים. הייתי מורה בבית הספר, אני עדיין זוכרת את ביקורו של נשיא מצרים בשם אנואר סעדת ביישוב. בתוך רכב משוריין עובר ברחובות העיר אופירה, עיר קטנה שבתיה לבנים. במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הוחזרה שארם א-שייך למצרים. ואנחנו כל תושבי המקום פינינו את הבתים, כל משפחה העתיקה את מגוריה למקום אחר. משפחתי עברה לאילת (ארמונד שירת בבסיס חיל הים באילת) ואני עבדתי כמחנכת כיתה א’.

בחמישי באוגוסט 1982 בבית חולים יוספטל באילת, נולד בני הצעיר אלעד מאיר. בהיותו בן שנה עזבנו את אילת ובאנו לגור ביבנה כי ארמונד עבר לשרת באשדוד ובהמשך בקריה בת"א. במשך כל שנותיי עבדתי בהוראה. ב-17 השנים האחרונות עברתי לנהל גן ילדים של משרד החינוך עד שפרשתי בשנת 2008.

לצערי ולצער כל המשפחה, בעלי ארמונד נפטר בפתאומיות במרץ 1994 לאחר שפרש מצה"ל ולאחר שעבד כמחנך במשך שנתיים בבית הספר התיכון "גינסבורג" ביבנה. אירוע שהשפיע על כולנו. אך לחיים יש קצב התקדמות ואכן גם השמחות הגיעו והגיל התקדם. אלעד נישא למיטל ממשפחת דרי, ולשמחתי זיכו אותי בשלושה נכדים מקסימים: יעל, נועם ובר. גם בני בועז זיכה אותי בשתי נכדות: לולה-שרה וים-יונה. בתי ורד גרה באוסטרליה וממשיכה לעשות חייל בקריירה כמהנדסת כימיה. היא מבקרת אותנו אחת לשנה.

זהו סיפור חיי לנכדי.

הזוית האישית

ציפי אוחנה: שמחה שלנכדתי יש הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

יעל גרוס אוחנה: אני רציתי ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית שלי ואחרי הספור הזה נראה לי שקיבלתי מה שרציתי.

מילון

שייח' מוניס
שייח' מוניס (בערבית الشـَّيْخُ مُوَنِّس, תעתיק מדויק: א־שּיח' מֻוַנִּס) היה כפר ערבי במישור החוף התיכון בגבול מישור חוף יהודה, כ-3 קילומטרים צפונית-מזרחית לשפך הירקון, שנוסד בסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19. בחודש מרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו תושבי הכפר ממנו, בתי הכפר נהרסו ברובם ואדמותיו צורפו לשטח המוניציפלי של תל אביב. לימים הוקמו עליהן אוניברסיטת תל אביב ומספר רחובות משכונות עבר הירקון. ויקיפדיה

ציטוטים

”בצ'כוסלובקיה סבי היה מנהל בית ספר יהודי וסבתי ניהלה מכולת שכונתית בעיירה מונקטש“

הקשר הרב דורי