מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של רנה

לרנה הייתה ילדות טובה. היא נולדה בטריפולי שבלוב, בשנת 1936. מגיל שלוש היא הלכה לגן הילדים של הנזירות הפרנציסקניות. וכבר שם שלטה בשפה הצרפתית. היא למדה בבית ספר צרפתי ויש לה זיכרונות טובים, בעיקר מתקופת ילדותה המוקדמת, כשעוד הייתה צעירה. זיכרונות נעימים מחברים וחברות איתם נהגה לשחק יחד עם אחיה.

חתונת הורי של רנה

רקע לתקופה – שואת יהודי לוב

השואה בלוב החלה כבר בשנת 1938, עם פרסום חוקי הגזע. בתקופת מלחמת העולם השנייה היו בלוב קרבות קשים בין גרמניה הנאצית  יחד עם איטליה הפשיסטית מול בעלות הברית. כולם ניסו לכבוש ולהשתלט על לוב. עם כניסת הכוחות הזרים ללוב, נשלחו היהודים למחנה עבודה. אבי, נשלח למחנה עבודה. חלק מיהודי לוב הוגלו כשבויי מלחמה של איטליה בתחילת שנת 1942 שם נשארו עד ינואר משנת 1942 עד שנת 1944 לאחר מכן העבירו אותם למחנות שבויים במדינות אחרות. בינואר 1943 נאלצו כוחות הציר לסגת, לאחר שכוחות בריטיים כבשו את נמל טריפולי.

רנה הילדה עם משפחתה

רנה מספרת:

"שואת יהודי לוב פרצה, כשהאנגלים כבשו את לוב מידי האיטלקים, בינואר 1943, החלה השואה בלוב, הייתי כבת שבע בלבד.

אני זוכרת הייטב, איך עצרו את אבי מספר פעמים וכמה הוא סבל מכך. סבלנו מהנאצים, סבלנו מההפצצות הבלתי פוסקות של בעלות הברית. הכל היה כאוס, אנשים לא ידעו מה לעשות, לאן לברוח? אבי נלקח למחנה כפיה ואמי ואנחנו הילדים, ברחנו לכפרים וחיינו בפחד וחרדה. בתוך כל הכאוס הזה,אחזו באמי צירי לידה והיא ילדה את אחותי בעיירה נידחת, משם הובלה בחזרה לטריפול במשאית מכוסה בכפות תמרים כהסבאה.

הפצצות הקשות נמשכו כשלוש שנים, כשאבי במחנה העבודה ואמי שהייתה מורה לצרפתית, מנסה לשמור על מסגרת משפחתחת "נורמלית". היא לא ויתרה לנו וחשבה שאנחנו חייבות כל הזמן להמשיך וללמוד.

השואה בלוב לא הייתה מוכרת, למרות הטראומה שהשאירה צלקת אצל משפחתה ולכל הלוקחים החלק שם.  השואה השפיע ועדיין משפיע עד היום על רנה ועל משפחתה, למרות שדיברו על השואה בביתה, ההוא היה מאוד רגיש.

העלייה לישראל וההסתגלות בארץ

ההסתגלות של רנה בארץ הייתה קשה. רנה מספרת: "עלינו לארץ בשנת 1949. כשהגענו לארץ, אני נשלחתי דרך עליית הנוער, ישר לרמת הדסה. הפרידו אותי מהורי הייתי אז ילדה בת 12, במקום זר לחלוטין, שהפרידו אותה מהוריה ומשפחתה. נשלחתי לבדי לרמת הדסה, למקום זר שבו אני לא מכירה אף אחד".

החיים במעברה למשפחתה היו בתנאים קשים, רנה סיפרה שבבית סבתה, בטריפולי, הם חיו ברמת חיים גבוהה, היה להם אפילו מונה למים ומונה חשמל ומשם המעבר למעברה, לא היה קל. אביה שבלוב היה בעל חנויות והעסיק עובדים, נאלץ להתפשר ולקבל כל עבודה שהוצעה לו כדי לפרנס את המשפחה. הוא עבד במפעל "יכין" בעבודת כפיים, אליה לא הורגל.

אירועי העבר, השואה הקשה שחוותה, הקשו על רנה בכל תקופת נערותה, אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה. לאט לאט, היא הצליחה להכיר חברים ולהמשיך בחייה, כמו שהיא רצתה שיקרה, כמו שהיא הסבירה לנו: "ממשיכים קדימה, אך גם לא שוכחים את העבר".

תקומה בישראל

רנה טיילה וגרה במקומות רבים בעולם, יחד עם בעלה שהיה נספח צה"ל בלונדון. תל אביב היא בין הערים האהובות על רנה, לשם היא הייתה רוצה לחזור ולגור שם שוב. גם לקריית אונו שמורה אצלה פינה חמה בלב. רנה הכשירה והפעילה את התזמורת הייצוגית של קריית אונו. תזמורת הנוער הייצוגית של קריית אונו מנתה כ-40 נגנים. רנה ליוותה אותם במשך שנים רבות הם הופיעו בארץ ובחו"ל וזכו לפרסים רבים בתחרויות בינלאומיות, ואפילו הופיעו בארצות הברית בבית הלבן.

את תזמורת זו היא ליוותה כל השנים וטסה עמם מסביב לעולם להופעות. בנסיעות אלו פגשה אנשים חשובים, והם השאירו עליה חותם בלב ותחושת שליחות שהם נותנים ייצוג ישראלי מכובד.

 מייצגים את ישראל בכבוד

עם חזרתם לארץ, משליחות בעלה, היא החלה לנהל את הקרן לפיתוח ראשון לציון. היא עבדה יחד עם מאיר ניצן, שיה ראש עריית ראשון לציון עש שהת 2008. היא מספרת, שהוא היה איש חזון והוא זה שפיתח את העיר ראשון לציון.

את סיפוריה של רנה על תקופת ליווי תזמורת קריית אונו ואת סיפורה על פיתוח העיר ראשון לציון, נמשיך בפרקים הבאים לספר….

עם תזמורת קריית אונו – בהופעות מסביב לעולם

כיום

כיום, רנה גרה במגדלי הים התיכון, בגני תקווה, היא מוקפת במשפחה וחברים תומכים. היא אשה לבבית, פורחת ומשמחת בנוכחותה בכל מקום שהיא נמצאת.

את סיפור השואה שעברה משפחתה, סיפור שואת יהודי לוב, חשוב לה לספר ולהעביר לדורות הבאים "החלטתי, להעביר לכמה שיותר קהלים את סיפור השואה של יהדות לוב". סיפורה התפרסם בעיתון "מעניין במגדלים", של מגדלי הים התיכון בו היא גרה היום, בגני תקווה:

כן גם אני ניצולת שואה

הזוית האישית

אלה שביט וירדן אלדר: אנחנו לא יכולות להסביר כמה משמעותי עבורנו היה המפגש עם רנה. קבלנו  בכל מפגש עם רנה שיעור לחיים. נפגשו עם רנה המון פעמים, עד שפרצה מגפת הקורונה והחל ההסגר, ששיבש לנו את הדרך להיפגש עמה פנים אל פנים. לא נתנו למגפת הקורונה לעצור אותנו, המשכנו להתכתב, לצלצל  ולהישאר בקשר עם רנה. כל כך נהיננו מכל התהליך שעברנו איתה. סיפוריה של רנה כל כך ריתקו אותנו, שלעיתים מצאנו את עצמנו מקשיבות בריכוז וסקרנות ושוכחות לכתוב…

היה לנו חשוב לתעד ולספר את הסיפור של רנה, בגלל הדרך והחוויות הקשות שהיא עברה, ולמרות הכל היא הצליחה בכוחות עצמה ומשפחתה להמשיך הלאה. הסיפור שלה חשוב כעדות הסטורית, בשביל לספר את סיפור שואת יהודי לוב, שהרבה אנשים לא יודעים  ולא מודעים לעובדה זו שיהודי לוב עברו את השואה ואיבדו את יקיריהם.

רנה: זכיתי לפגוש שתי תלמידות מקסימות, את אלה וירדן. נערות חכמות ונבונות, הן הקשיבו בסקרנות רבה והתעניינו מאוד. למרות הסגרי הקורונה, כשהפסקנו להפגש, הן המשיכו להתקשר ולכתוב לי והקשר המשיך כל התקופה. היה לי כייף איתן, נהניתי מחברתן, ואני בטוחה שנמשיך לשמור על קשר.