מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי קפלן אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי שירה. בין כל הסיפורים שסיפרתי לשירה בחרהו לתעד ולהעלות שלושה סיפורים מתקופות שונות בחיי:

סבתא אתי מספרת על טיול חופשת החנוכה

בכיתה ח' הייתי חברה בתנועת הצופים. טיולי חופשת החנוכה היו תמיד האטרקציה העיקרית של השנה. באותה שנה יצאנו למצדה. בטיול השתתפו כל ילדי כיתות ח' של הצופים מכל הארץ.

מסע חנוכה למצדה

לפני הטיול התכוננו ולמדנו היטב את כל סיפור מצדה: ההר שנמצא בסמוך לים המלח היה המעוז האחרון שאליו התקבצו לוחמי המרד הגדול נגד הרומאים. העיר ירושלים כבר נפלה בידי הרומאים שלוש שנים קודם לכן, ובמצדה התקבצו הלוחמים הקנאים עם משפחותיהם. הרומאים שמו מצור על ההר, ואת שרידי מחנות הצבא הרומי ניתן לראות עד היום לרגלי המצדה. המצור נמשך זמן רב מאוד, והנצורים הסתפקו במזון שהביאו איתם ובמים שנאגרו בבריכת אגירה שעל המצדה. הם הבינו שאין שום סיכוי להינצל מהמצב. מפקדם של הנצורים היה אלעזר בן יאיר, והוא הנהיג את הנצורים בגבורה. על פי הצעתו הם תיכננו התאבדות המונית: האנשים יהרגו זה את זה, והאחרון שיישאר – יהרוג את עצמו. כך אף אחד לא יפול בשבי הרומאים ולא יהיה עבד ברומא. למזלה של ההיסטוריה שרד אחד הנצורים שהצליח להימלט מההר, יוסף בן מתיתיהו, והוא זה שסיפר וכתב את כל שהתרחש על ההר.

 מטפסים בשביל הנחש למצדה

והנה, אלפיים שנים אחרי האירועים הנוראיים האלו – בני נוער יהודים מגיעים אל המצדה לחלוק כבוד לאלו שמתו שם, וללמוד את ההיסטוריה ממש במקום התרחשותה.

הקמנו מחנה אוהלים למרגלות ההר, ולמחרת, א' חנוכה, עלינו על ההר טרם הזריחה בשביל מפותל וצר הנקרא "שביל הנחש".  סיירנו על המצדה וראינו את שרידי המבנים ובור המים הענק. לפתע התחלנו לשמוע רעש עמום ממרחק, אבל הרעש הלך והתחזק במהירות. כאילו טסו בתוך הואדי עשרה מטוסים כבדים. כולם רצו לשוליו הצפוניים של ההר ושם נגלה לעינינו מחזה מדהים ומפחיד: מכיוון ההרים ירד מפל אדיר של מים בוציים – חומים, ובמשך דקות ארוכות זרם בעוצמה לכיוון ים המלח. מעלינו היו השמיים כחולים, אך באיזור הרי יהודה ירד גשם חזק והוא שיצר את השיטפון המרהיב והמסוכן. היינו מוקסמים מעוצמת הזרימה והמשכנו להביט מהופנטים. פתאום צעק אחד החברים: "המחנה!!!" כולם פנו להביט אל עבר המחנה – אבל מחנה לא היה במקום בו השארנו אותו לפנות בוקר. כל השטח היה נחל בוץ אחד רחב וגועש.

חיכינו שהשיטפון יירגע, ורק לפנות ערב ירדנו חזרה באותו שביל הנחש. ראשית בדקנו אם החניכים והמדריכים שנשארו לשמור על המחנה לא נפגעו או חלילה טבעו, ומצאנו אותם יושבים מבוהלים על גבעונת מעט גבוהה יותר. ואז התחלנו לבוסס בבוץ ולחפש את הציוד בעזרת מקלות. הצלחנו למשות מהבוץ חלק מהשמיכות והתרמילים, שאותם היה קשה להכיר ולקבוע מה שייך למי. ניסינו למצוא ארגזי מזון שידענו פחות או יותר היכן הונחו, אבל ללא הצלחה. היינו רעבים ועייפים! כשזרחה השמש שוב מעל לים המלח, לא הייתה כל אפשרות לתקשר עם הנהגת התנועה, שכן גם מכשירי הקשר טבעו. קיווינו שהם ישמעו על השיטפון בשידור החדשות ברדיו ויבינו שיש לבוא ולחלץ אותנו. רק כעבור מספר שעות שנידמו כמו נצח החלו להגיע משאיות ואנו התנפלנו עליהן. רק בלילה הגענו חזרה לתל אביב, תשושים מעייפות, מורעבים וצמאים, מכוסי בוץ שהתייבש וניקרש, גוררים כל אחד את עצמו וציודו בקושי הביתה.

אמנם לא השלמנו את הטיול כפי שתוכנן, אבל את טיול החנוכה של כיתה ח' כולנו זוכרים לפרטי פרטיו עד היום.

שירה הנכדה מספרת: איך סבתא הכירה את סבא? או – איך מגדלים תרנגולות?

סבתא סיפרה שלי, שסבי אהרון היה בוגר בית ספר חקלאי בשם "פרדס חנה". כשהתגייס לצבא הוא שרת במדרשה החקלאית של הנח"ל. סבתא אתי הייתה חברה בגרעין נח"ל ובמסגרתו שירתה בקיבוץ דגניה א'. שם סבתא עבדה בלול העופות. בלול גידלו תרנגולות לבשר וגם תרנוגולות לביצי מאכל.

בין חברי הגרעין שסבתא השתייכה עליו הוחלט לשלוח את סבתא וחברה שלה למדרשה החקלאית של הנח"ל על מנת ללמוד לטפל יותר טוב בתרנגולות ולגדל אותן. סבתא שמחה מאוד לצאת להרפתקאה חדשה וללמוד דבר חדש. זה היה כשבועיים לפני חג פסח כשסבתא הגיעה בבוקר יום ראשון למדרשה.

במדרשה הייתה מהומה ובלגן גדול, חניכים התרוצצו לכל עבר ולא ידעו מה אליהם לעשות. סבתא נרשמה במשרד ויצאה להתבונן במהומה מהמרפסת הצריף בו היה המשרד. פתאום שמעה חייל ג'ינג'י בעל דרגות סמל צועק ומחלק פקודות לחיילים האחרים (זה היה סבא). סבתא חשבה בליבה: "מי הג'ינג'י המשוגע הזה?".

לאחר שהתארגנו באוהלים התחילו הלימודים עצמם. בין המקצועות שנלמדו היה מקצוע שנקרא "הזנת עופות". המדריך שלימד את המקצוע היה אותו ג'ינג'י משוגע. סבתא נבהלה וחשבה "אוי לא, זה אותו ג'ינג'י שחילק פקודות אנחנו הולכים לסבול".

הקורס כולו נמשך חודש ימים ובסופו היה כמובן – מבחן. לאחר המבחן (שכולם הצליחו בו) הייתה במדרשה מסיבת סיום קורס כמקובל. לאחר המסיבה הקרינו להם סרט בשם מלחמת הכפתורים במועדון החיילים. סבתא נכנסה  וחיפשה מקום ישיבה, פתאום ראתה את הג'ינג'י (את סבא) מסמן לה לבוא לשבת לידו. אחרי שהסתיים הסרט וכולם התפזרו לאוהלים שלהם, הג'ינג'י שאל את סבתא, אם היא רוצה לשבת לדבר איתו ליד בריכת הדגים. סבתא הסכימה והם ישבו ודיברו כמעט עד הבוקר. למחרת סבתא חזרה לדגניה.

כעבור שבוע סבתא סיימה את יום העבודה בלול ביום שישי ואחרי המקלחת הלכה לנוח בחדר, כשפתאום היא שומעת צעקות: "אתי, מישהו בא לבקר אותך!". סבתא הלכה לבדוק מי זה ומצאה את הג'ינג'י עומד על הדשא. הם בילו את סוף השבוע יחד ומאז הם יחד 55 שנים!

אם סבתא לא הייתה נשלחת למדרשה החקלאית לקורס גידול עופות – שירה לא הייתה קיימת!

 סבא וסבתא ביום חתונתם

שירה מתעדת את סבתא מספרת על תקופת הצנע  

בשנת 1945 נגמרה מלחמת העולם השנייה. לארץ התחילו להגיעה גלי עלייה עצומים מאירופה וממדינות ערב. בתקופה זו הקימו מעברות כדי לשכן שם את כל העולים.

היה מחסור בהכל. חסרו מוצרי יסוד כמו ביגוד, ריהוט, ובעיקר – מזון. הממשלה החליטה להנהיג קיצוב במזון ובגדים, כדי שגם אנשים עניים (בעיקר העולים שהגיעו בלי רכוש) יוכלו לקנות את הדברים ההכרחיים לקיום. הוחלט בממשלה שכל אחד יקבל פינקס תלושים. מוצרי יסוד (מזון ובגדים) היה ניתן לקנות אך ורק תמורת התלוש המתאים. לתקופה זו קראו תקופת הצנע. צילומים מתקופת הצנע ניתן לראות בקישור זה לארכיון הציוני.

סבתא שלי זוכרת מתקופה זו שני אירועים: הראשון – לאמא שלה נשברה מטרייה צבעונית ויפה. היא הסתכלה עליה וחשבה איך ניתן עדין להשתמש בה?  ואז צץ לה רעיון: להכין לסבתא שלי ממנה חצאית. היא פרמה את בד המטרייה מן הברזלים, יצרה פתח עליון בו השחילה גומי והרי לכם חצאית צבעונית וחמודה.

האירוע השני הזכור לסבתא מילדותה: אימא של סבתא הכינה לה ביצה קשה, מה שהיה נדיר באותה תקופה, כי הביצים היו מצרך נדיר, בכל שבוע המשפחה קיבלה בהקצבה רק ביצה אחת לנפש.

סבתא הסתכלה על הביצה בגועל ועיקמה את אפה. זה הספיק לאימא שלה לבלוע את הביצה בביס אחד, וסבתא שלי נשארה המומה. מאז לא סרבה עוד לאכול ביצים או כל דבר אחר שניתן לה.

הזוית האישית

סבתא אתי והנכדה שירה בחרו להעלות שלושה סיפורים מתקופות שונות בחייה של סבתא אתי. על ילדותה בתקופת הצנע שהייתה שהונהגה בישראל בין השנים 1949–1959. על גיל הנעורים בתנועת הצופים ועל הפגישה עם סבא.