מאגר סיפורי מורשת

להלן יסופר אודות סיפור חיי יוסף פינקלשטיין אשר נולד ברומניה ועלה ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה עם הוריו. עוד יסופר על התלאות אשר עברו יוסף ומשפחתו בדרכם ארצה לרבות ההסתגלות והקליטה בארץ.

לאחר מכן ביסס יוסף את חייו והשתקע בחיפה, הקים משפחה ותרם רבות בכל אשר פנה.

סיפור החיים של יוסף

"נולדתי בתאריך 7.4.1939 ברומניה להוריי אנה ומשה והייתי בן יחיד.

בתמונה רואים אותי ואת הוריי

אבי התייתם מהוריו בגיל צעיר, כבן 13 היה אז, ולכן לא היו לי סבא וסבתא מצד אבא. סבתי מצד אימי נפטרה כשנולדתי, ולא זכיתי להכירה, אך יש לי זיכרונות מסבי מצד אמא אף על פי שהוא נפטר כשהייתי ילד קטן כבן שלוש וחצי, בכל זאת אני זוכר את סבא, שהיה חייט במקצועו, וזכורה הכניסה לחנותו, אליה הובילו מספר מדרגות, ותמונה זו של חנותו של סבא עדיין מול עיני.

ביתנו היה עשוי מעץ, ולו חצר גדולה שבה הסתובבו תרנגולי הודו.  בתמונה ניתן לראות אותי בחצר הבית ברומניה. באותו המועד קיבלתי אופניים, חליפה ונעליים.

לבית היה מרתף המיועד לאחסון יינות, ובתקופת המלחמה הוא שירת אותנו כמקלט, והתחבאנו בו בזמן ההפצצות. אבא התפרנס מחנות בגדים יד – שנייה, ואילו אימי הייתה עקרת בית.

אחיו של אבא, ששמו ינקו, עבד עם אבא בחנות (אציין שגם הוא עלה לארץ לאחר המלחמה, בשנת 1951-2. אחיו השני של אבא, שהיה צעיר ממנו, הובל בקרונות המוות של יאסי ולא חזר.

לאמא היו אח ואחות; אחיה שהיה יליד 1918, עלה לארץ לפני המלחמה, והצטרף לבריגדה וסייע לעלייתנו ארצה, וגם אח"כ סייע לנו להשיג את דירתנו הראשונה בחיפה אחותה של אימי התגוררה בפיאטרה ניימץ ברומניה. היא לא עלתה לארץ, ולאחר חיים לא קלים, היא נפטרה בודדה ברומניה.

זכור לי מילדותי כי אימא ואבא היו שונים זה מזה בתכונותיהם וחייהם יחד לא היו קלים. אמא היתה תוססת ומשכילה, ואילו אבא, שהתייתם בגיל צעיר ולא הספיק ללמוד אלא 4 כיתות, היה איש עבודה ולא אהב לבלות.

אני למדתי בבית ספר היהודי "קולטורה" בעיר יאסי בו גם התלמידים וגם המורים היו יהודים. הלימודים התנהלו בעברית וגם ברומנית וכך למדתי קרוא וכתוב בשתי השפות.

בתקופת המלחמה הייתי ילד צעיר וזכורות לי ההפצצות. זכור לי שהתחבאנו במרתף שבביתנו וזכורים לי מראות הבתים ההרוסים ברחוב בו גרנו, רחוב סרריה. בתום המלחמה אני זוכר שהרוסים הובילו תהלוכה של אסירים גרמנים ברחובות עירנו ואנו יצאנו מהבתים וצפינו בתהלוכה.

בתום המלחמה ביקר בביתנו אחיה של אימא אפרים (פרויים) וסיפרו שהיה חבר בבריגדה היהודית. זכור לי שהביא לנו כמתנה תפוזים מארץ ישראל וקופסת פח מקושטת ובה שוקולדים. זו הייתה מתנה יקרת ערך במציאות אז ואמא נהגה לתת לי כל יום קובית שוקולד אחת מהקופסא ולי זו היתה חוויה. דודי פרויים הוא שארגן את עלייתנו ארצה; וכך בדצמבר 1947 כשהייתי תלמיד כתה ב', עזבנו הורי ואני את עירנו יאסי ואת רומניה, ונסענו ברכבת דרך בולגריה, ולאחר כיומיים הגענו לנמל בבולגריה.

בנמל עלינו על האנייה פאן יורק שהיתה מיועדת להוביל 700 איש אך בנסיעה זו לארץ ישראל הפליגו בה כ – 7000 עד 8000 עולים, והצפיפות הייתה נוראית. בתאי האונייה הוכנו דרגשים לאורך הקירות ב-3 קומות, כשבין דרגש לדרגש יש מרווח של כחצי מטר בלבד. בין העולים הרבים שהצטופפו באוניה היו ילדים רבים.

הפלגנו במשך 5-4 ימים, וכאשר היינו בדרך שבין קפריסין לארץ ישראל הוקפה האוניה על ידי – כ 6-5 משחתות בריטיות, ואלה מנעו את המשך הפלגתנו ארצה והובילו את האוניה לקפריסין.

בקפריסין הועברנו יחד עם כל המעפילים שהיו איתנו באנייה למחנה, שנקרא מחנה 61 וגם כונה בשם מחנה קיץ. המחנה היה מוקף גדר תיל, כדי למנוע בריחה ממנו, ונשארנו בו עד לחודש יוני 1948. במחנה זה גרנו באוהלים, וכל משפחה קיבלה חצי אוהל. הילדים חולקו לקבוצות של ילדים מגילאים שונים וכך למדנו גם כן באוהל. ישבנו על החול, ולמדנו ללא ספרי לימוד את המקצועות: חשבון, תנך ועברית בלבד, כשחלק מהמורים שלנו הגיעו מארץ ישראל כדי ללמד אותנו.

זכור לי שבמחנה למדתי לשחות בים, וגם הים שבו שחינו היה מגודר בגדר תיל. עוד זכור לי שהגיעה אלינו הידיעה על הקמת המדינה, ונשמעו צעקות שמחה של העצורים במחנה, חלק מהמעפילים החלו בריקודים, אך הבריטים הגבילו את ביטויי השמחה שלנו.

סמוך לאחר מכן החלו לשחרר בהדרגה את העצורים, ובתחילה שוחררו הוותיקים במחנה ונשלחו ארצה. בהמשך שוחררו הילדים לקראת תחילת שנת הלימודים. ביוני 1948 שוחררנו אני ומשפחתי מהמחנה בקפריסין ועלינו לארץ על אותה אנייה שבה יצאנו חצי שנה קודם מרומניה, אלא שהפעם הפלגנו בתנאי צפיפות פחות קשים מאשר בהפלגתנו הראשונה.

הגענו לארץ והועברנו בתחילה למחנה העולים בפרדס חנה.

זכור לי שהייתי חולה, והיה לי חום גבוה ואושפזתי בבית חולים, אך ברחתי משם עם הכרית והשמיכה אל אימי; אימי פגשה אותי בדרך והחזירה אותי לבית החולים.

בהמשך הועברנו למחנה המעפילים בעתלית, בו שהינו חודשיים. ובתחילת שנת הלימודים עזבנו את עתלית, ועברנו לחיפה, ואני התחלתי את ללמוד בבית ספר עממי א', ברחוב ביאליק בהדר, בניין שכיום משמש כמשרדי עירית חיפה. שובצתי בכיתה ד', הייתי כבן 9 ולמדתי בבית הספר עד סוף כיתה ח', כפי שהיה מקובל אז כסוף בית הספר העממי.

התגוררתי אז יחד עם הורי בדירה מעל שכונת ואדי סאליב, ברחוב מדרגות עגלון 4. בדירה היו 3 חדרים ובכל חדר גרה משפחה . המטבח וחדר האמבטיה והשירותים היו משותפים לשלוש המשפחות, והשימוש בהם נעשה לפי תור. זו לא הייתה תקופה קלה, אך כך היה מקובל באותה העת.

גרתי עם הורי בדירה זו עד סיום בית הספר היסודי בשנת 1953 ואז נשלחתי לקיבוץ רמת השופט. אבא העדיף שלא אמשיך בלימודי, אלא שאעזור לו בפרנסת המשפחה, אך אימא עמדה על כך שאמשיך ללמוד, ושלחה אותי לקיבוץ. בקיבוץ הייתי ילד חוץ והיתה לי משפחה מאמצת. למדתי במוסד החינוכי "הרי אפריים" שבקיבוץ עין השופט. בית ספר זה היה משותף לשלושה קיבוצי הסביבה: רמת השופט, עין השופט ודליה.

שיטת הלימוד בבית הספר הקיבוצי הייתה שונה מזו שבעיר, הדגש היה על לימוד והבנת החומר הנלמד ולא שינון החומר, גם את הציונים הנהוגים בעיר החליפו הערכות שנתנו המורים לתלמידים.

זכור לי שלקראת סיום שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב התלמידים הכינו עבודה בכתב על נושא שכל אחד בחר. אני בחרתי לכתוב על הנושא "הכלכלה הישראלית – התפתחותה ומקורות קיומה". עד היום שמורה אצלי העבודה שכתבתי, ועמה שמרתי גם את דברי ההערכה שכתב לי המורה. בין יתר דבריו כתב כך: "נראה לי שלמדת יפה את אחד הפרקים המעניינים בבניין הכלכלה הישראלית…נראה לי שהדבר ישמש לך לעזר רב בדרכי הלמידה בעתיד, ואין לי כל ספק שהנחת לבנה טובה, שתוכל לבנות עליה את השכלתך לפי הבנתך, יוזמתך ורצונך".

באוגוסט 1958 התגייסתי לצבא והוצבתי בחיל הקשר בתפקיד אלחוטן. אולם כבוגר קיבוץ שאפתי לשרת כחייל קרבי, ולאחר מאבקים הועברתי לפי בקשתי לגולני, שם שרתתי שרות מלא של שנתיים וחצי. כבר בעת חופשת השחרור שלי מהצבא התקבלתי לעבודה במשרד התקשורת (כיום חברת "בזק").

במהלך 38 שנות עבודתי בבזק, עד לפרישתי המוקדמת לגמלאות, מילאתי תפקידים רבים, ועברתי הכשרות מקצועיות וקורסים רבים. במהלך השנים הקמתי מחלקות שעמדתי בראשן וניהלתי אותן. כך למשל, הקמתי את מדור "קווי צבא " שיעודו היה להעמיד לרשות הצבא קווי תקשורת לשעת חרום, ובהמשך הקמתי את מדור "קווים מיוחדים". בשנת 1987 נשלחתי במסגרת משלחת של חברת בזק לארצות הברית, כדי להכשיר את עצמנו וללמוד להפעיל ציוד תקשורת חדש, וכן לדאוג להבאתו ארצה. התפקיד האחרון שמלאתי בחברת בזק לפני פרישתי היה עוזר מנהל חטיבת הצפון בנושא עמידה ביעדים, טיב שירות ותקשוב.

במהלך השנים הקמתי משפחה יחד עם אשתי שרה, לה אני נשוי באושר 50 שנים. נולדו לנו 3 ילדים, מהם יש לנו 10 נכדים.

מאז פרישתי אני מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית. בתחילה סייעתי בהתנדבות למפלגה שהתמודדה במערכת הבחירות לרשויות המקומיות, והובילה את עמוס אדן, יו"ר ארגון עובדי חברת חשמל, להתמודד על רשות העיר חיפה.

לאחר מכן מילאתי במשך 3 שנים את תפקיד יו"ר ועד גמלאי בזק; מילאתי תפקיד דובר האגודה למען החייל וכן מילאתי תפקיד דובר בהנהלת המועצה הציונית. כמו כן השתתפתי בקורס לעיתונאים ובסיומו קיבלתי תואר עיתונאי. כאות הוקרה לפעילותי ההתנדבותית הוענק לי פרס יקיר ההסתדרות לשנת 2005-6. בצד הפעילות ההתנדבותית אני עוסק כל השנים בתחביבים שלי כגון: ציור, משחקי ברידג' וכתיבת שירה.

לקובץ תיעוד סיפורו של סבא יוסף – יוסף פינקלשטיין 

תיעוד סיפורו של סבא יוסף פינקלשטיין – "שירים שכתבי"

הזוית האישית

עדי פינקלשטיין משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא יוסף, במהלך המפגשים עבדו יחדיו על יישומי התקשוב ותעדו את סיפורו של סבא יוסף.