מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרכבת שחיכתה לסבתא מרים לוין

סבתא ואני כותבים את סיפור חייה
נטיעות בגן הילדים, אבא נולד בט"ו בשבט
ילדות בישראל

שמי תום, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומביא את סיפורה של סבתא שלי, מרים לוין.

סבתי נולדה בלודז' שפולין להורים ניצולי שואה, ילדה שנייה במשפחה וינברגר. הם גרו בפולין עד שנת 1950. אבא שלה היה מבריח יהודים, שלא אפשרו להם לעזוב את פולין, את הגבולות על מנת שיעלו לישראל.

יום אחד אחיה חזר מהגן ושאל את אמו: "מה זה יהודי?, ז'יד, הילדים בגן אמרו שאני יהודי". עד אז לא חשבו עדיין לעלות לארץ. אימא שלה מיד פנתה לבעלה ואמרה: "עכשיו הגיע תורנו לעלות לישראל מדינת היהודים".

וכשהגיע הזמן לעלייה סבתא שלי, הילדה, הייתה מאוד חולה והרופא לא הסכים שיסעו איתה ויטלטלו אותה בדרכים. לאבא שלה היה צו מעצר ל – 15 שנים (בגלל הברחת היהודים) והוא היה חייב לעזוב את פולין באותו יום. הוא עלה ארצה וסבתי עם אמה ואחיה נשארו עוד שלושה חודשים בפולין עד בסבתי הבריאה והתאפשר להם לעלות לארץ.

לאחר שלושה חודשים הם הגיעו לארץ ושהו ב"שער עלייה" אשר בעתלית ומשם עברו למעברת "הר טוב", שם ניהל אבא שלה את הצרכניה.

 הוריה של סבתי, סבא רבא וסבתא רבתא שלי

תמונה 1

מאחר ואימא של סבתי, במחשבה שאין מה לאכול בארץ, הביאה עמה, שקי סוכר וקמח מפולין, וגם קופסאות רבות של בשר משומר. בארץ זה לא נשמר טוב, אז בעלה חילק בצרכניה את המצרכים האלה בחינם לאנשים שהיו זקוקים למזון, בנוסף ממה שהם קיבלו לפי תלושי המזון שלהם.

במעברה הם גרו בצריפים "דו משפחתיים" – שתי משפחות ביחד, סבתא מספרת שהם שמרו על קשר עם השכנים מהמעברה שנים רבות אחרי שעזבו את המעברה.

לאחד השכנים היה בן חייל, בימי שישי כשהיה חוזר הביתה, אימא של סבתי הייתה זורקת מתחת למיטת הסוכנות קופסאות בשר משומר ואז אומרת לחייל: "אוי נכנסו לי עכברים מתחת למיטה תתפוס אותם", הוא היה רוכן ומוציא את קופסאות הבשר מתחת למיטה ואומר לה: "גברת וינברגר אלה קופסאות בשר תקחי אותם" והיא הייתה אומרת לו שיקח הוא אותם ויאכל אותם.

באותה תקופה התחילו לבנות את היישוב  בית שמש ומאחר והאזור היה הררי, ומכוסה סלעים, היו מפוצצים את הסלעים. סבתי מספרת שהיא מאוד פחדה מהפיצוצים, מכיוון שהייתה ילדה קטנה כבת שלוש. החייל הצעיר, בן השכנים כשהיה מגיע מהצבא לחופשה ביום שישי היה לוקח את סבתי לטיול כשהוא, הוא היה מרכיב את סבתי על הכתפיים שלו. סבתי זוכרת, בכל פעם כשהייתה נבהלת מהפיצוצי הסלעים בשטח, הוא היה מרגיע אותה ומסביר לה שבונים שם יישוב.

בכל יום חמישי אימא שלה נסעה ברכבת לירושלים לסידורים, לקניות או לרופא. נהג הקטר (שמספרו 70414) היה בן דוד של שלה. הרכבת הגיע תמיד בשעה קבועה להר טוב. אם אמה שלה לא הספיקה להגיע בזמן לתחנה, הרכבת הייתה מחכה לה. כולם במעברה צחקו שרק אימא של סבתי היא האדם היחיד שהרכבת מחכה לה.

שירו של אריק לביא – הקטר 70414 – ביצוע מקורי 1958 – יוטיוב

בשנת 1952 אביה החליט להיות חקלאי ולעבוד את האדמה, אז הם עברו ל"חרב לאת", שם נולדה אחותה של סבתי. אחרי שנה בהיותה בת ארבע וחצי, שברה סבתי את מרפק יד שמאל ׁׁׁׁ(גם אני שברתי את המרפק) והופנתה לבית חולים תל השומר, מאחר ובדרך אכלה גויאבה, לא יכלו לנתח אותה לכן גבסו לה את היד והיא הייתה מאושפזת חודש ימים.

היא הייתה מקרה ראשון בארץ שלא נותח בשבר כזה. (בגיל 18 נקראה ביקורת במשרד הבריאות). בבית החולים שכבה לבד, כאשר ההורים ביקרו אותה פעמים בשבוע בלבד, בגלל שזו הייתה נסיעה רחוקה מאוד אז. הם לא יכלו להגיע יותר מזה מאחר ולאימא שלה הייתה עוד תינוקת בבית וגם משק לטפל בו.

בבית החולים היא הייתה מאושפזת יחד עם נשים מבוגרות בביתן מספר 12 בתל השומר. בביתן מספר 11 עבדו זוג אנשים, שהיו שכנים שכנים שלהם בצריף הדו משפחתי בהר טוב והם טיפלו בסבתי ודאגו לה במשך כל תקופת האישפוז. לבית החולים הביאו לה ההורים ספרים מאחר וידעה כבר לקרוא ולכתוב מגיל שלוש וחצי. אחיה של סבתי התחיל ללמוד בכיתה א' כשהיא הייתה בת שלוש וחצי והוא לימד אותה כל מה שהוא למד בבית הספר. סבתי מאוד אהבה זאת ולכן למדה ברצון.

סבתי בילדותה למדה לקרוא כבר בגיל שלוש וחצי

תמונה 2

בשנת 1956 כשהיה מבצע קדש אביה היה מגויס לצבא. היה להם את הרדיו את היחיד בכפר ובכל ערב הגיעו הגברים שלא היו מגויסים לשמוע אצלהם חדשות. בכל פעם שאבא שלה הגיע הביתה סבתי הייתה חובשת את הקסדה שלו ולוקחת את רובה הצ'כי שלו ומשחקת איתם.

סבתי ואחיה חפרו שוחה וכיסו את חלקה בפח כדי שיהיה להם מעין מקלט בחצר, סבתי בת של ניצולי שואה ולכן אימא שלה שלחה אותה לצרכניה של הכפר לידם לקנות עוד סוכר שתהיה אנרגיה לילדים.

סבתי מספרת שהחיים בכפר היו טובים היו להם תרנגולות פרות ושדות. מחלב שחלבו מהפרות בימי שישי ושבת, חלב שלא יצא למחלבה, אימא שלה הייתה מכינה: שמנת, גבינה, חמאה וכל מוצרי החלב שאפשר לחשוב עליהם.

בחזית הבית היה שטח אדמה שאמה הייתה מגדלת בחורף תותים במשך הרבה שנים. באותו שטח אדמה בל"ג בעומר הוריה היו חופרים בור, אספו עצים, לקחו ספסלים מהמועדון של הכפר והזמינו את כל ילדי הכפר לשבת סביב המדורה. אימא שלה הייתה מכינה תפוחי אדמה, אוכל ושתייה ומחלקת לילדים.

בקיץ היו להם פעמיים בשבוע הסעות לים במשאיות לחוף מכמורת וזאת הייתה חוויה נפלאה. כל האימהות היו יושבות על הספסלים עם הסלים והילדים על רצפת המשאית. בשאר ימי השבוע, אם לאבא שלה היה זמן פנוי, הוא היה לוקח את שלושת הילדים עם הסוס והעגלה וביחד נוסעים לים. בימי העצמאות היו להם מופעים והצגות שאחד מאנשי הכפר היה כותב ורוב הילדים היו מככבים בהם. ההצגות היו מאוד מעניינות תמיד על התקופה של המחתרות או מלחמת השחרור. את החזרות הראשונות תמיד עשו בבית של סבתי.

אבא של סבתי היה יושב ראש ועד הכפר והוא מאוד דאג לילדי הכפר. בכפר הייתה סיפרייה שהוא ניהל, והיה בה  פטיפון ותקליטים לנוער, לילדים ארגנו מסיבות בחגים ומידי פעם הגיעו גם אמנים מבחוץ. עד כיתה ו' סבתי למדה בבית ספר ממלכתי דתי בכפר הרואה ואז עברה ללמוד בעיר חדרה בבית ספר "אחד העם". לאחר מכן  למדה ב"תיכון חדרה", בסוף כיתה י' בגיל 16.5, הם עברו לגור בתל אביב ואביה חזר לעסוק בטקסטיל, כמו שעשה בפולין. סבתי למדה וסיימה את לימודיה בתל אביב בתיכון אקסטרני בשם "תיכון אנקורי" ושם עשתה בגרויות.

צבא ואהבה 

סבתא מספרת על הצעת הנישואין המהירה ביותר

"יומיים אחרי מלחמת ששת הימים ב-12 ביוני 1967 התגייסתי לצה"ל, אמי לא נתנה לי לצאת מהבית מאחר ואחי עדיין לא חזר מהמלחמה. לקחתי את התיק שלי ברחתי מהבית ונסעתי ללשכת הגיוס.

תמונה 3

הייתי ארבעה שבועות בטירונות בבה"ד 12 בצריפין ולאחר מכן בקורס מבצעים בחיל האוויר. לאחר שלושה חודשים עברנו לבסיס חדש במצפה רמון. מאוד נהנתי מהשירות בצבא העבודה הייתה מעניינת מאוד, כאחראית משמרת עבדתי 6 שעות ו 12 שעות מנוחה. הביתה יצאתי אחת לשבועיים.

בהיותינו בסיס חדש באו מדי פעם לבקר אותנו מבסיסים אחרים, באחת הפעמים הגיעו שני בחורים: חנוך וחיים במסגרת עבודתנו היינו בקשר יומיומי איתם. חנוך ניסה "להתחיל" איתי, אני עניתי שאין לו שום סיכוי שאצא איתו אי פעם ולא ידעתי שכשעזב את החדר הוא אמר לחברו "אני אוכיח לה שהיא תצא איתי ולא פעם אחת", באותה תקופה היה לי חבר ובכלל לא חשבתי על חנוך.

לאחר כשנה נפרדתי מהחבר שלי כשהייתי בחופשת סוף שבוע. חזרתי לבסיס וכשהייתי בעבודה, חנוך התקשר וכל הזמן רצה לדבר איתי, אך אני סירבתי. בחופשת השחרור  שלי אני וחברתי קבענו להפגש אצלה בבית  מתוך כוונה לצאת יחד לראות סרט, כשהגעתי לביתה של חברתי – חנוך חיכה לי שם.

למחרת  הוא הגיע אלי שוב יחד עם חבר שלו ואמר לו: "תכיר את אשתי". אני מאוד כעסתי ואמרתי "אני לא אשתך ובחיים אני לא אהיה אשתך". תשובתו הייתה: "תראי שתהיי אשתי, זה רק עניין של זמן" – זאת הייתה הצעת הנישואין המהירה ביותר שאני מכירה.

סבא וסבתא ביום חתונתם

תמונה 4

לאחר שנה ותשעה חודשים התחתנו (למזלי מסתבר שהוא צדק), כיום אנחנו הורים ליוסי (אבא של תום) ענבר ותומר, וסבא וסבתא של נכדינו האהובים ניב, נדב, תום, בן, אגם, שחר ושקד".

 

תום מספר על יום ההולדת של סבא חנוך

החלום של סבי היה לצאת עם כל המשפחה לשייט נהרות. ובגלל זה סבתי מרים הגשימה את חלומו ביום הולדת 70 שלו.

סבא חנוך בן 70 עם הנכדים

תמונה 5

טסנו לדרום צרפת לשייט תעלות. התחלקנו לשתי סירות, בסירה אחת אני, המשפחה שלי בן דוד שלי וההורים שלו. בסירה השנייה היו סבי וסבתי, דוד שלי ואשתו ושני בני דודים. שכרנו גם אופניים וכאשר היינו יורדים מהסירה לבילויים וטיולים, היינו רוכבים על האופניים. נהנו מאוד בשיט, שחקנו וטיילנו ואני זוכר שקנינו סופגניות באחת העצירות שלנו.

 בשיט המשפחתי – המתנה לסבא

תמונה 6
תמונה 7
בדרכנו נתקלנו גם "במעלית אוניות" כלומר הבדלי גובה בין חלק אחד לשני של הנהר, בשני הצדדים היו קירות בטון עם ווים לקשירת הסירה ומאחוריה קיר ברזל שסוגרים אותו. כשצריך לעלות או לרדת פותחים ברז וממלאים או מרוקנים את "המעלית" כשהסירה נמצאת בה לאחר מכן מתירים את הקשרים פותחים את קיר הברזל מקדימה וממשיכים בדרך.

שיט תעלות

תמונה 8

אני זוכר שהמנוע של הסירה היה מעל החדר שלי ושל בן דוד שלי אז כל הזמן התווכחתי עם אימא שלי שלא תפעיל את החימום בסירה, כי היה רעש נורא. הטיול, השיט היה מאוד נחמד ומעניין, בילוי עם כל המשפחה הוא בילוי כיפי.

הזוית האישית

תום: אני מאחל לסבתי שהיא תהיה בריאה, שתחיה הרבה שנים, כי אני אוהב אותה ושיהיה לה כיף.

סבתא מרים: אני מאחלת לתום באהבה, בריאות הצלחה בכל מה שירצה חיים טובים וארוכים ומאושרים.

מילון

ז'יד
ז'יד בפולנית פירושו יהודי.

חרב לאת
חֶרֶב לְאֵת הוא יישוב חקלאי (מושב עובדים) השוכן בעמק חפר, שבמישור החוף. היישוב נמצא מדרום לעיר חדרה, ממערב לקיבוץ גבעת חיים, מצפון למושב חיבת ציון וממזרח לפארק השרון ולכביש 4. היישוב נמצא באזור השיפוט של המועצה אזורית עמק חפר. המושב נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”נהג הקטר חיכה לאמה כלומר לפעמים גם רכבת מחכה לאנשים.“

הקשר הרב דורי