מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאלה שרגאי נולדתי ברומניה בשנת 1952. כיום אני פנסיונרית לאחר 43 שנות הוראה. גרה במודיעין, אמא לשלושה ילדים לרון וזיו שרגאי, ולנעמה משה. וסבתא לשמונה נכדים.

ילדותי

נולדתי בתאריך 17.11.52 בעיר טופליצה, במורדות הרי הקרפטים שבטרנסילבניה – כיום רומניה. הורי עבדו בתעשיית העץ. אבי שלמה גרינבאום היה אחראי על שינוע העץ לבתי החרושת ולנמל לשם יצוא. אמי שרה ויזל גרינבאום הייתה התמחרנית של המפעל. הילדות עברה עלי בנעימים, המצב הכלכלי והחברתי של המשפחה היה טוב.

בילדותי

ההורים שלי, שניהם ניצולי שואה, אבדו את מרבית משפחתם באושוויץ. בתום המלחמה חזרו ההורים לעיירותיהם על מנת לפגוש את השרידים המעטים שנשארו בחיים. לאחר שהתברר להורי, שרוב משפחותיהם נכחדו, הבינו שאין טעם להשאר על אדמת אירופה האנטישמית. מה גם, שבעצרת האו"ם, כבר החליטו על חלוקת הארץ. הורי הגיעו למסקנה, שעליהם להגר לארץ.עם הולדת אחי אשר, בתחילת שנת 1950 נרשמו הורי לקבלת דרכון ואישור עלייה לארץ. את המסמכים המאפשרים להגר לארץ קיבלנו רק כעבור תריסר שנים, בתאריך 3.11.62  כאמור.

לארץ עליתי עם ההורים בהיותי בת 10. באותה תקופה הייתה עליה גדולה מרומניה ומצפון אפריקה ההורים בחרו לעלות לא"י, מתוך הכרה, שהמקום הבטוח היחיד בעולם, ליהודים לאחר השואה הוא ארץ ישראל, כאלפיים שנות גולה קשות לעם היהודי הוכיחו זאת.

אני ואחי אשר 

החשש מפני הלא נודע

המעבר לארץ החל עם קבלת תעודת המעבר. עד אז הייתה מן ציפייה ארוכה לא ממש מאיימת. עם קבלת תעודת המעבר, כשהעלייה לארץ הייתה כבר וודאית, החששות והחרדות היו עצומים. היתה מן תחושה של "רעידת אדמה", שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. לעזוב חיים נוחים עם חברים וקהילה יהודית חמה ותומכת לא היה פשוט. לנו הילדים, לעלות לארץ היה לעזוב אל הלא נודע. באותה תקופה, היה לנו מעט מאד ידע על השואה [ההורים מיעטו לספר] וגם על הארץ לא ידענו הרבה. הידע על הארץ הסתכם בידיעה, שזאת ארץ ליהודים,היא חמה, שחונה [אין בה עצים] וגדלים בה תפוזים. נוסף לכך הפרידה מהבית, החפצים, המשחקים ומהחברים הייתה קשה. הפחד הקיומי שלי היה משתק. תוך זמן קצר, ההורים נאלצו למכור את כל חפצי הבית, [הבית עצמו היה רכוש ממשלתי]. לארוז חיים בתוך ארגז של 200 ק"ג סה"כ לא היה פשוט. הרומנים לא היו נדיבים במיוחד, הם אסרו להוציא תכשיטים, תמונות וחפצי ערך. על כן, רק תמונות בודדות מהילדות ברומניה ישנם בידי.

החלום להגיע לבית שלנו לארץ ישראל

הסוכנות היהודית דאגה במסירת וביעילות למעבר לארץ. לאחר שנפרדנו מדודים שגרו בטרגו מורש ובטימישוארה, עלינו לרכבת שהובילה אותנו לבודפשט. משם המשכנו ברכבת לוינה, בוינה שהינו בארמון  "שינאו", זה היה ארמון שהסוכנות היהודית שכרה כדי, לרכז בו יהודים מאירופה המזרחית בדרכם לארץ. לא אשכח את העיר המרהיבה, עם החנויות המהודרות והרחובות המוארים, שהרשימו מאד. בווינה, ניתנה לנו אפשרות ע"י הג'ויינט [ארגון שטיפל בפליטים יהודים] להגר לארה"ב במקום לא"י. לעולם לא אשכח את תגובת אמי: "בין גויים כבר חייתי, אני רוצה להגיע לבית שלנו לא"י, רק שם נוכל לחיות בראש זקוף!!".

מוינה, הועברנו ברכבת לנאפולי שבאיטליה. הדרך הייתה מהממת ביופיה. הרכבת חצתה את האלפים ואת הרי האפנינים שבאיטליה. הנוף שראינו הוא מהיפים בעולם!!! כילדה נופי הדרך השאירו בי רושם כביר.  אחרי שהות של מספר ימים בנאפולי, עלינו על האנייה הישראלית החדשה והמפוארת "מולדת", שם פגשנו עולים ממרוקו שעד אז אנו הילדים, לא שמענו עליהם מעולם. מיותר לציין שלמרות קשיי שפה התחברנו מיד.

לאחר כארבעה ימי שייט בים התיכון, התגלו לפתע נופי הכרמל עם העיר המרשימה, חיפה. כשירדנו מהאניה קיבלנו מיד אזרחות ישראלית ונשאלנו ע"י אנשי הסוכנות , הייכן היינו מעדיפים לגור בא"י? הורי שלא ממש הכירו את הארץ בקשו לגור בירושלים. פקידי הסוכנות שלחו אותנו עם כ 20 משפחות נוספות, לאכלס מושב חדש לגמרי בשם "אדרת" שבחבל עדולם, ליד נתיב הל"ה, כ-60 ק"מ מירושליים. לאדרת הגענו עם החשכה, קיבלנו בית קטן די נאה. התיישבנו על מדרגות הבית והתחלנו לבכות… אמא הוציאה קופסת שימורים מהקרטון, עם מעט האוכל שקיבלנו מהסוכנות, הכינה מרק חם וביקשה להפסיק לבכות ..", כי הגענו הביתה לא"י ומרגע זה הכל יהיה טוב!!" הפסקנו מיד לבכות ובאמת, הכל השתפר…

אף אחד מהעולים הרומנים, שנשלחו לאדרת מעולם לא עסק בחקלאות. לכן, ההתנגדות להתיישבות במושב הייתה גדולה. בינתיים ההורים עסקו בהכשרת אדמות קק"ל וסיקול אבנים מהשדות. אנחנו הילדים נשלחנו ללמוד בישוב מרוחק מעט, עגור, ליד שריגים. עלי לציין, שבתשעת החודשים שהתגוררנו במושב אדרת, במקום ללמוד עברית למדנו היטב רומנית, מאחר ובטרנסילבניה דיברנו רק הונגרית. כאשר הוחלט לפזר את תושבי אדרת ברחבי הארץ הגענו לבאר שבע. נקלטנו היטב בבית הספר ובחברת הילדים [חלקם היו גם עולים], הבגדים שהגענו איתם לא היו שונים מהבגדים שלבשו בארץ, ההורים התבססו בעבודה והכל היה טוב! כבר מהרגע הראשון התרשמנו חיובית. הנופים היו יותר יפים משחשבנו, הנופים של הרי חברון ועמק האלה, שנשקפו מהבית באדרת היו מאד מרשימים ומזג האויר החורפי, הנעים מאד רומם את רוחנו [לעומת החורף המקפיא בהרי הקרפטים עם מינוס 25 מעלות צלסיוס בחורף] והרגשנו גאווה על כל שוטר וחייל עיבריים שפגשנו.

מיד לאחר המעבר לבאר שבע אבי התחיל לעבוד בבניין. אמא למדה חצי שנה באולפן לעברית עם סיום הלימודים החלה לעבוד בביטוח לאומי. אמא הייתה ממייסדות הביטוח הלאומי בנגב. אנחנו הילדים למדנו בבאר שבע גם בתיכון וגם באונברסיטה. היינו חברים בתנועת הנוער "בני עקיבא". כיום, אחי אשר משמש כמנכ"ל "כימיקלים לישראל" ואילו אני פנסיונרית של משרד החינוך. ב 23 השנים האחרונות לימדתי, חינכתי ושמשתי כרכזת חינוך חברתי בחטב ותיכון מו"ר מכבים רעות.

לסיכום למרות החששות, תהליך הקליטה שלי ושל משפחתי היו טובים מאד וזאת תודות להרגשת הביטחון שההורים שדרו בבחירתם לעלות לארץ. ההורים היו גאים מרוצים, מעולם לא הביעו כל תרעומת כלפי המדינה או צער על הצעד שנקטו. למרות שהיו קשיים בדרך, הייתה בהם אופטימיות ובטחון. דבר, שהקרין גם עלינו הילדים. לא היו לנו ציפיות מאחרים, כי חונכנו שאם נשתדל, נלמד ונשקיע נגיע להישגים  – וכך היה.

הזוית האישית

סבתא אריאלה: אני מרגישה גאווה גדולה על היותי ישראלית ועל ההישגים היוצאים מהכלל של המדינה הצעירה, בהייטק בכלכלה, חקלאות, מדע וצבא. הפכנו למדינה למופת לעולם כולו, כפי שהרצל חזה. גם אם יש בעיות בחברה או ביחסינו עם שכנינו עדיין אני מרגישה שייכות וגאווה, כי זה שלנו ואנו יכולים לחיות בזקיפות קומה.

בר: אני מאוד נהנתי לכתוב את הסיפור עם סבתא, למדתי עלייה המון דברים חדשים שלא ידעתי. ובעיקר על תחושת הביטחון והגאווה על היותנו ישראלים.

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי