מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הכי רחוק שראינו באופק

אני ונכדי האהוב אופק
אני ואחיותיי
יגעת ולא מצאת אל תאמין

נולדתי בבאר שבע בשנת 1962.

נולדתי למשפחה מרובת ילדים והיו לי עוד 9 אחים ואני הבכורה. בבית דיברו עברית ושפת ההורים ביניהם הייתה צרפתית. סבתא דיברה איתי ערבית ועניתי לה בעברית.

גרנו במעברה חצרים בבתים זמניים מעץ ושרותים משותפים למספר משפחות. המעברה הייתה בעיר העתיקה בבאר שבע. "מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. עיקר הילדות שלי הייתה בבאר שבע בשטחים פתוחים והייתי חברה של בנות בדואיות שהיו רועות צאן ולימדו אותי לטוות מצמר הכבשים חוטים ולשיר בערבית: "סחבי עאטני תופחה הלה הלה " (תרגום : חברי נתן לי תפוח הולה הולה ) וצחקנו מאוד.

בגיל 10 לערך יצאתי עם דודתי לטייל ב"הרים הלבנים". הכי רחוק שראינו באופ, כי לשם רצינו להגיע! היו שם ביצות.. וחלקי אדמה מתפרקים.. די מסוכן לילדות בגילנו. כמו כן.. בשבתות יצאנו לטייל בשדות הטינטן, בגשר הטורקי ובבאר אברהם, גשר הרכבת הטורקי על נחל באר שבע הוא גשר קשתות מאבן שנבנה בשנת 1916, בעבודה עברית עבור הצבא העות'מאני.

גשר קשתות

תמונה 1

באר אברהם הוא אתר תיירותי השוכן על גדת נחל באר שבע, בשערי העיר העתיקה של באר שבע. האתר העוסק בדמותו של אברהם אבינו, האב הרוחני של הדתות האברהמיות, ובו באר מים עתיקה המזוהה עמו. באר אברהם אבינו מייצגת מסורת רבת-שנים של מקור מים חיים בבקעת באר שבע כמקום מפגש וסמל לאחווה ולידידות עבור נוודי המדבר. [גוגל]

החיים במעברה לא היו קלים ועל מנת לעבור לדיור קבע החליט אבי לעבוד במספר מקומות עבודה אולם לא הייתה מספיק עבודה לכל התושבים רכש אבי סוסה, ליזי, רתם לה עגלה והחל לעבוד כעגלון עד השעות המאוחרות של הלילה. אבי ידע לאלף את סוסתו, כך שבסוף כל יום שכב אבי על העגלה וסוסתו ידעה להביא אותו הביתה.

כאשר מלאו לי 4 שנים עברנו לדיור קבע בשכונת דרום חצרים. לאחר כשנה פרצה מלחמת ששת הימים הייתי קטנה וכל שזכור לי מהמלחמה הוא שאבא שלי חפר מקלט באדמה ושם היינו מסתתרים. כאשר הגעתי לגיל בית ספר הורי והורי ילדה נוספת מחאו כדי שלא נשולב כמו שאר ילדי המעברות בבתי הספר הדתיים. וזאת משום שהורינו האמינו שבבתי ספר אלו הדגישו יותר את מקצועות המלאכה ופחות לימודים עיוניים שעשויים לעזור להתקדם ולהצליח בחיים. וגם בבתי הספר האלה למדו תלמידים מרקע חברתי מוחלש והורינו רצו שאנחנו נהייה בסביבה של ילדים שבאים ממשפחות מבוססות יותר. מחאתם של הוריי הצליחה ואכן למדתי בבית הספר החילוני "מצדה" ולא הרגשתי כל אפליה למרות שהייתי ילדת מעברה. בשכונה בבית ובסביבתי דיברו על כך שישנה הפליה בין יוצאי המעברות שהנם לרוב מעדות המזרח (מרוקו, תוניס, טריפולי)  לבין "האשכנזים" (מפולין, מגרמניה, מרומניה) המבוססים מהשכונה ליד.

בכל שנות ילדותי לא הרגשתי כל אפליה. היו לי חברים מהשכונה בה גרנו וכן מהשכונה ליד שמהם למדתי דברים שלא יכולתי ללמוד מילדי השכונה שלנו כמו למשל לנגן על פסנתר ועל חליל. נהגתי להזמין ילדים ולפעמים אפילו מורים אלינו הביתה, והם היו מתלהבים מהאוכל הטעים שאמי הכינה. אני זוכרת שמורה מסוימת. ששמה עליזה, באה אלינו  לביקור בית, והתחברה עם אמי. לפעמים אפילו ישנתי אצלה בבית! וזאת משום שהיא הייתה לבד ובנה הגדול לא היה בבית. היא נהגה לתת לי ממתקים וגם לקרוא ספרים. ואילו אצלנו בבית היו בעיקר סירים על הגז ולא היו מותרות כגון: ממתקים ולא ספרים (רק לכבוד שבת היו אצלנו) רק בגיל מאוחר יותר אבא שלי קנה לנו  אנציקלופדיות שמהן יכולנו ללמוד על כל נושא כולל על קום המדינה ומלחמות העבר.

כשהייתי בת 11 פרצה מלחמת יום כיפור עליה נודע לנו כאשר היינו בבית הכנסת, המבוגרים היו מתפללים ואנו הילדים שחקנו בחצר בית הכנסת שלפתע הגיעו ג'יפים צבאיים ולקחו מתוך הבית הכנסת מספר אנשים כולל את אבא שלי מה שהעציב והלחיץ אותי מאוד. אני זוכרת שלפני שהוא גויס למלחמה הוא אמר לי ליתר ביטחון: את אחראית על מיכל המים!

עוד לפני כן, אבא דאג לאגור לנו דברים לשעת חירום שהיו מאוחסנים בארון מיוחד והיו שם: פנס עם סוללה גדולה, רדיו, חבילת מצות, קופסאות שימורים, מיכל מים ותיק עזרה ראשונה שכלל תחבושות מספרים יוד פלסטרים חוט ומחט.

תמונה 2

 

תקופת המלחמה הייתה מאוד מפחידה כי הורו לאנשים להחשיך את האורות בבתים לא יכולנו לשחק בחוץ היינו בכוננות שעם הישמע אזעקה עולה ויורדת היינו רצים למקלט ונשארים בו עד להישמע צפירת ההרגעה. בתום המלחמה זכור לי שהליקופטרים זרקו לנו סוכריות מהאוויר והחיים חזרו למסלולם.

שנות ילדותי המאוחרות וכן תקופת נערותי כללו לרוב לימודים ועבודה נהגתי ללכת לאחר סיום הלימודים לבית מאפה שסיכמתי עם בעליו שאני אנקה את בית המאפה ובמקום תשלום כספי אקבל את שכרי בבצק. את הבצק לקחתי הביתה הכנתי ממנו מאפים ממולאים (בבית ממוצא מרוקאי  שבו יש 10 ילדים תמיד נישאר אוכל). נהגתי למלא את הבצק באוכל שנשאר מיום אתמול בחצילים, תפוחי אדמה, גבינה וכרפס. בפתח הבית הצבתי שולחן ובשעות הערב מכרתי לילדי השכונה את המאפים 25 גרוש כל מאפה.

הוריי דאגו כל הזמן להחדיר לנו שמי שמתאמץ מצליח ושתמיד יהיו לנו שאיפות להתקדם ושעבודה קשה זה לא דבר רע. אבי נהג להגיד לנו משפט באופן קבוע "יגעת ולא מצאת אל תאמין". אחת השאיפות של אבי הייתה לבנות בית ללא עזרת בעלי מקצוע וכך עשינו אבי שיתף את כל הילדים במלאכת הבנייה לאחר שחזרנו מבית הספר שמחנו לעזור לאבא היינו מערבבים מלט סיד וחול ובסופו של היה לנו בית חדש.

את לימודי התיכוניים למדתי במגמת הנהלת חשבונות תוך שילוב עם עבודה בבנק לאומי במחלקת הנהלת חשבונות של הבנק. בתחילת שנות השמונים נישאתי ליעקב תושב העיר דימונה, שם גרנו עשר שנים. שם נולדו שלושת ילדנו. אני עבדתי בביטוח ויעקוב עבד במפעלי ים המלח. בשנות התשעים החלטנו לעבור לחולון על מנת שילדנו יגדלו במרכז ששם יש יותר אפשרות ללמוד ולעבוד, אז אכן ילדנו למדו ועובדים ונולדו לנו שישה נכדים.

הזוית האישית

אופק: עניין אותי סיפור חייה של סבתי ואני מאחל לה בריאות וחיים טובים!

סבתא שולה: נהניתי מהעבודה המשותפת עם נכדי מאחלת לו באהבה שכל משאלות ליבו תתגשמנה ושהוא ילמד ויצליח! מה שהכי חשוב לי הוא שנכדי הבין, שלא באמת חשוב מה יש לאחר או מאיזה מוצא מין ודת הוא אלא החשוב הוא להיות בן אדם.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. ויקיפדיה

ציטוטים

”החשוב הוא להיות בן אדם.“

הקשר הרב דורי