מאגר סיפורי מורשת

ילדות מבני ברק לתל אביב

גדלתי בבני ברק עד גיל 7. גרנו בחדר אחד שכור משפחה של ארבע נפשות. ולא זכור לי שסבלתי או התלוננתי. בני ברק באותה תקופה הייתה ברובה חילונית . רוב הבנינים היו בתים פרטיים  עם חצרות גדולות יחסית. לגן ולבית הספר (חילוני) "ההסתדרות"  הלכתי מרחק די גדול בלווי אמי. זכורה לי שבסביבת הבית  הקרובה הייתה מכולת , תחנת כבוי אש וטחנת קמח. סבתי דודים ובני דודים גרו לא רחוק מאיתנו.

בשנת 1952 עברנו לצפון תל אביב (רחוב ברנדיס 7 היום רחוב ליפסקי) לדירה של 3 חדרים עם מרפסות ומטבח גדול וזאת אחרי דירת חדר שכור בבית שגרו בו 2 משפחות נוספות. אני  זוכרת שנכנסנו לדירה עברתי מחדר לחדר ושאלתי איזה משפחה גרה בחדר הזה ? ואיזה משפחה גרה בחדר השני? לא האמנתי שכל הדירה היא רק שלנו. בילדותנו שחקנו בעיקר בחוץ/במגרשים  כל שהיינו צריכים היה כדור, חבל, אבנים ומקל. במשחקי כדור, קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, דודס, מחבואים ותופסת. תחביבי היו איסוף בולים, פרסים וזהבים. כן, לא היו כמעט ממתקים ושוקולדים והיינו אוספים חתיכות קטנות מניר העטיפה המוכסף של הממתקים – להם קראנו "זהבים".

מכיתה ב' למדתי בבית חינוך "הר נבו" בתל אביב. בעיקר זכורה לי התקופה שבה חלק מהכיתות למדו אחה"צ, שחילקו לנו אוכל בבית ספר, ושלמדנו מעבר ללימודים העיוניים הרגילים – שיעורי זמרה, גננות ותפירה – מקצועות שלא לומדים היום. בביה"ס שררה תמיד אווירה נעימה ויחס פתוח תחבבי היו למורים ולמנהל .

פרויקט  "סולל בונה" בטורקיה

בשנת 1954 נשלח אבי מטעם "סולל בונה" לפרויקט בניה במזרח טורקיה. המקום לא אפשר הבאת בני משפחה ולא יכולנו להצטרף אליו.  לאחר כשנה הוא הועבר לעיר אסקשהיר שבין אנקרה ואיסטנבול, לשם כבר ניתן היה לצרף משפחות ובחופש הגדול של סוף כתה ד' נסענו אמי אחותי ואני לטורקיה ונשארנו שם עד פסח. חזרנו לארץ לסיום השליש האחרון. מאחר ולא היה באסקשהיר בי"ס בו יכולנו ללמוד, ציידה אותנו המורה בספרי לימוד מהם לימדו באותה שנה ואבי לימד אותנו את כל מה שלמדו בני כיתתי בארץ. בחופש הגדול טסנו שוב פעם, בנוסף לאבי לימדה אותנו מורה ישראלית אשתו של אחד המהנדסים שנשלחו גם הם לאותו פרויקט בניה. חזרנו ארצה בפסח של שנת 1956.

הנסיעה לטורקיה הייתה בתקופת הצנע –  מדיניות הקיצוב שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959. הגענו לעיר הנחשבת בינונית למדי אבל שופעת כל טוב. בפירות – אגסים, אפרסקים, דובדבנים שבארץ אולי רק ראו בציורים, במוצרי בשר שבארץ רק חלמו עליהם. בארץ מכרו כבד עוף רק בשוק השחור ובטורקיה נתנו אותו כאוכל לחתולים. אבל שראינו בשוק תפוזי "JAFFA " רצנו וקנינו אותם. יכולנו לקנות בגדים מעילים ונעליים כמה שרצינו. הכל היה זמין וזול. חברים כמעט ולא היו לנו. ילדי משפחות הישראלים שהיו שם היו ילדים קטנים. פה ושם התחברנו עם ילדים טורקיים שגרו בסמיכות. כל  שבוע בימי ראשון היינו הולכים למסעדה סרט או קונצרט. נסענו לטייל  ולבקר באנקרה, בורסה, ואיסטנבול. חגגנו את ערבי שבת  וחגי ישראל ביחד עם כל הישראלים ששהו בעיר מטעם סולל בונה.

למרות החיים המאושרים כביכול הגעגועים ארצה היו מאד חזקים ואני זוכרת את עצמי בוכה לא פעם ששומעת שיר ישראלי. האירוע המאוד חזק שנחקק בזיכרוני הוא סדרת רעידות האדמה שארעה לקראת חזרתנו ארצה. לילה אחד הרגשנו שהבית רועד ומאות מתושבי העיר יצאו מבתיהם ונשכבו ברחובות, מאחר והרעידות חזרו על עצמן תושבי העיר עברו לישון במסגדים אנחנו בילינו את הימים בשדה התעופה בו עבד אבי בהיות המקום אזור פתוח ולא מסוכן, ובלילות הצטרפנו למשפחה הישראלית שגרה בקומה הראשונה ( אנחנו גרנו בקומה השלישית). תקופת שהותנו הסתיימה בדיוק בזמן זה.. נסענו ברכבת לילה לאיסטנבול תוך חרדה גדולה שהרעידות לא יפילו את הרכבת מהפסים, ואחרי שהות קצרה ופרידה מאיסטנבול עלינו על אוניה שהפליגה כ 10 ימים, תוך עצירה וביקורים בערי החוף של טורקיה, לחיפה.

חזרנו לארץ לקראת פסח 1956 והמשכנו את לימודינו כרגיל. באותה תקופה הצטרפתי ל'תנועה המאוחדת" קן צפון בתל אביב  התקופה המשמעותית בחיי, שעם חבריה מאז, קרוב ל 60 שנה אני בקשר עד היום,  ושבעצם בזכותה הכרתי את בעלי לעתיד. בתיכון למדתי ב"תיכון חדש" בתל אביב, סיימתי 4 שנות לימוד במגמה סוציולוגית. כמו בבית הספר היסודי גם בתיכון חדש הפתיחות והיחס הכמעט חברי של רוב המורים והמנהלת האגדתית טוני הלר הפכו את הלימודים לחוויה אחת גדולה. גיל ההתבגרות סובב ברובו, מלבד הלימודים כמובן, סביב הפעילות בתנועת הנוער –"התנועה המאוחדת" (שמה שונה אח"כ לנוער העובד והלומד.) מה שאומר פעולות פעמים בשבוע, ערבי שישי עם שירה ורקודי עם , טיולים ומסעות רגליים ברחבי הארץ, מחנות עבודה כל קיץ בקיבוצים, ימי עבודה – אסיף וקטיף בשבתות כעזרה לקיבוץ , פעילות חברתית מעניינת, תורמת ומהנה.

במסגרת ההתנדבות שלנו בקיבוץ כפר עזה, אליו גם הצטרפו חברי שהלכו לנח"ל, הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי – יורם אורן. אני הייתי עדיין תלמידת שביעית ויורם היה מרכז משק צעיר. כשהחלטתי לא ללכת לנח"ל  ולקיבוץ עזב יורם את הקיבוץ והתחתנו בשנת 1965 כשהייתי בת 21. החתונה נערכה בבית לסין שהיה אולם אירועים באותה תקופה. נולדו לנו 2 ילדים: גיא בשנת 1969 ועדי בשנת 1975.

 המשפחה שלנו

הזוית האישית

נהנינו מאד לבלות יחד ולהכיר את ספור ילדותה ונעוריה של סבתי. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להכיר את סבתי לעומק.