מאגר סיפורי מורשת

אחת הסדרות הראשונות שלנו בה למדנו לחימה בתנאים שונים כמו שטח פתוח, יעד מבוצר ולש"ב היתה בשטח אימונים שנקרא בווריה, הוא נקרא כך מסיבות לא ידועות לנו. היה לנו כבר נשק אישי ומחלקתי אבל אני לא בטוח שידעתי באותה עת מה בדיוק לעשות אתו. ביום בו הגענו לבווריה, סיפרו לנו המכי"ם של מחלקתנו, הלא היא מחלקה 1 המהוללת, על ארבעה או חמישה חיילי נח"ל שנרצחו בדרך הפטרולים על הגבול הסמוך למאהל שלנו, הגבול שבין ירדן וישראל לאורך הגבעות המערביות של עמק איילון. למען הדיוק היו אלה המכ"ים בית הלוי ועזרא שסיפרו בשפתם העסיסית שהנחלא"ים "נשחטו" ואסרו עלינו לשוטט בדרך הפטרולים. יש לציין שלא היו לנו כל כוונות שיטוט בדרך הפטרולים, כיון שהיה עלינו לשמר את כל האנרגיות העודפות להישרדות בטירונות ולהשלמת שעות שינה שהיו בדפיציט כרוני. באותו לילה לקחו אותנו במסע מזורז ביותר לכיוון ברפיליה, שטח אימונים במרחק כמה ק"מ מבווריה ומשם היינו אמורים לחזור כבודדים למאהל בבווריה, ללא מפות, פנסים או מצפן. למעט חסרון הפנס, הרי שחסרון המפות והמצפן לא היו טרגדיה גדולה עבורנו כיון שאז עוד לא ידענו לנווט. לפחות לא אני.

מחלקה מספר 1 בטירונות בשלעבים

התחלתי ללכת בכיוון משוער של המאהל, בכיוון כללי דרום. לא בטוח שידעתי אז איפה הדרום, ועד מהרה לא היה לי מושג לאן עלי לצעוד. אבל צעדתי ומדי פעם הייתי נבהל בהיסטריה כשהייתי מפתיע ציפורים שהסתתרו ואולי אף נמו בקנן בסבך הסירה הקוצנית והיו מקרקשות בבהלה בתוספת משק כנפיים עז, כשדרכתי בנעלי הצנחנים הכבדות בקרבת מקום מסתורן. אולי היו אלה חוגלות אבל אז לא הייתי חובב צפרות, רציתי להגיע לאוהל הסיירים שלי ולהתכרבל בשק השינה. עברו מספר שעות, וכל הזמן הזה הייתי מריץ סרטים בראש "על השחיטה של חיילי הנח"ל". מסביב הייתה עלטה מוחלטת, לפחות כך דמיינתי. אז לא היו נותנים מכשירי קשר לניווטי בודדים והפחד שלי היה גדול, ולא רק שלי, אני משער.

לפתע, מבעד לעלטה אני שומע צעדים. העזתי לקרוא בקול עצור: "מי שם? זה אני טוביה", ואחרי כמה קריאות ותשובות בקול נמוך מכיוון הצעדים אני פוגש את אורני גת, בן זוגי לאוהל הסיירים. לא היה קץ לתחושת האושר העילאי, הרווחה והביטחון שהרגשנו מאותו רגע. למרות הרגשת הביטחון שלנו, למאהל הפלוגה לא הגענו. והיה לנו תירוץ מנחם: מישהו מחיילי הפלוגה ירה יריות מצוקה באוויר והלכנו לכיוונו לחלצו, אבל גם אותו לא מצאנו, ובהיותנו רצוצים אחרי שעות של התברברות בשטח התייאשנו. לפנות בוקר נשכבנו לישון בשטח כשאנו נצמדים זה לזה בתנוחת "כפיות" כדי להתגבר על הקור. כמובן שהיינו מעדיפים את החברות שלנו לתנוחה הנ"ל אבל הן לא היו זמינות לנו באותו לילה קר וחשוך בין בווריה לברפילייה.

איור: אריה טופור

להפתעתנו, עם הזריחה מצאנו את עצמנו במרחק של פחות מ-50 מטר מהמאהל. אני לא זוכר אם הייתה ענישה קולקטיבית על אי עמידה במשימה, אך כל הטירונות בבווריה הייתה עונש אחד גדול! לזכות אותה תקופה עלי לציין שנכנסנו לבווריה ילדים ויצאנו ממנה חיילים.

לקראת סיום הפלוגה, אחרי מלחמת ששת הימים, עלינו לירושלים עם איוואן המ"פ לצורך עריכת עלון הפלוגה. חצינו את עמק איילון ממשמר איילון (למרגלותיו שכבנו מארבים ממש ערב יום העצמאות חודש מאי 1967) דרך משטרת לטרון ומנזר השתקנים, שער הגיא בואכה לירושלים המשוחררת. אין לתאר את הרגשת השחרור והביטחון שחשתי כשחצינו את עמק איילון וצפיתי לכיוון מערב לאזור קיבוץ שעלבים ומודיעין של היום, שם הוכשרנו להיות חיילים ולהתגבר על הפחדים.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

טוביה שפירא תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

ככה זה התחיל

הכסא נוח של טוביה שפירא