מאגר סיפורי מורשת

נישואי אבי לאמי מלווים בסיפור מיוחד. וכך היה המעשה:

סבי, אביה של אמי מלכה, היה איש ישר וצדיק שאת רוב עתותיו בילה בבית הכנסת בתפילה, בלימוד תורה ובעשיית מעשי חסד. סבי היה מגיע מידי יום ביומו השכם בבוקר להתפלל עם הנץ החמה וממשיך אחר כך ללמוד תורה עד לאחר תפילת מנחה וערבית. באחד הימים סבי גילה בבית הכנסת בחור בשם אליהו שגם הוא מבלה שם זמן רב בתפילה ובלימוד תורה.

אבי החליט להתחקות אחר מעשיו ימים רבים, וכאשר ראה שהוא בחור צדיק וחכם, חשב שהבחור מתאים לבתו המיוחדת, מלכה. סבי ניגש לבחור והציע לו הצעת שידוכים עם בתו. הבחור נענה להצעה ונקבע תאריך לחתונה. ההכנות לחתונה היו בשיאן, השולחנות היו עמוסים כל טוב ובמאכלים כמיטב המסורת הפרסית. התזמורת ניגנה ניגוני חתונה והאורחים הרבים התחילו להגיע. השמחה הייתה גדולה וטקס החופה התחיל, הרב המקדש החל בקריאת הכתובה…

לפתע הגיע במרוצה שליח מטעם הרב הראשי של המדאן שבפרס ומכתב בידו. הוא ביקש להפסיק מיד את טקס החתונה ולהקריא את המכתב. הרשות ניתנה והשליח הקריא בשם הרב, שהחתן אליהו הוא תושב העיר המדאן ולו אישה בשם נג'אר ולו גם ילדים ממנה והם חיים בהמדאן!

תדהמה רבה אחזה ברב המקדש ובכל הקהל. הרב הורה להפסיק לפי שעה את טקס החתונה. הטקס הופסק לזמן מה, הכלה מלכה הודיעה שברצונה להינשא לחתן הזה למרות שהוא נשוי. היא גם מסכימה שאשתו מהעיר המדאן תעבור לגור סמוך לביתה. החתן שמח על ההצעה והחתונה נמשכה כמתוכנן. השמחה הרקיעה שחקים. ואכן אשתו מהעיר המדאן הגיעה לאחר החתונה להתגורר בעבדאן. היא גרה בבית נפרד יחד עם ילדיה בסמוך מאוד לביתה של האישה מלכה.

בוודאי הבנתם שהבחור החתן אליהו הוא אבי, והכלה מלכה זו אמי.

אני זוכרת, שבילדותי אבי היה נמצא פעמים בביתנו ולפעמים בבית של אשתו השנייה וילדיה. בדרך כלל זה היה באופן די שווה. אבי היה מוהל, שוחט וגם מורה. הוא עבד קשה מאוד לפרנסתו כדי לכלכל את משפחתו הענפה ואת נשותיו.

גרנו בעיר עבדאן – עיר הנמל החמישית בגודלה באיראן ואחד ממרכזי זיקוק הנפט הגדולים בעולם. גרנו בבית שכור של שני חדרים ומטבחון קטן. הייתה לנו חצר משותפת עם המשפחה השנייה של אבי. שם שיחקנו יחד כל הילדים של אבי. בית הכנסת היה ממוקם קרוב לבתינו. השכונה בה גרנו הייתה שכונה דתית ורוב יהודי השכונה הקפידו על שמירת התורה וקיום המצוות.

למדתי בבית ספר אליאנס, שם למדתי את כל המקצועות, חול וקודש. לא אהבתי לבקר בבית הספר, כיוון שחבריי לכיתה נהגו בי בזלזול ולפעמים באלימות. הייתי תלמידה שלא הייתה אהודה בחברה, סבלתי רבות. ימים רבים העדפתי להישאר בבית ולא הופעתי בבית הספר. גם המורים התייחסו אליי בחוסר אכפתיות, כשהעזתי לגשת אליהם ולבקש את עזרתם הם לא ניסו לעשות דבר ואף התעלמו מבקשתי. כאשר נשארתי בבית השתדלתי לעזור לאמי בכל מטלות הבית: בניקיון, בטיפול באחיי הקטנים, בכביסה ובבישול ובכל מה שנדרשתי לעזור.

התחתנתי בגיל שש עשרה. מספר שנים לאחר נישואינו, בשנת 1965, החלטנו אני ובעלי לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה ולהתאחד עם משפחתנו, הוריי והורי בעלי שעלו לארץ מספר שנים קודם לכן. עליתי לארץ יחד עם בעלי וחמשת ילדיי כשהבת הגדולה הייתה בת שתיים עשרה והקטנה בת שנה וחצי.

משדה התעופה בטהרן – עיר בירתה של איראן – עלינו למטוס וכעבור שלוש שעות נחתנו בשדה התעופה בלוד. משם היפנו אותנו למרכז הקליטה "בית קנדה" שבעיר אשקלון. במרכז הקליטה קיבלנו דירה קטנה בת שני חדרים עם מיטות סוכנות, שמיכות ומצעים. הקליטה והתנאים הכלכליים היו קשים בהתחלה, אך לאט לאט התאקלמנו בארץ. בעלי החל לעבוד בבניה בחברת "סולל בונה" ואחר כך בחקלאות.

כיום יש לי ששה ילדים מקסימים ונכדים מתוקים ואני רווה מהם נחת אמיתית. שה' ייתן לנו שנים רבות של בריאות ושמחה.

תשע"ה