מאגר סיפורי מורשת

ליהיא הנכדה מספרת:

אני בת (בין שני בנים) לגלית ודרור גורדון. את הסיפור שמעתי מפי סבי, משה וסבתי צביה. סבתי צברית נולדה בעיר חיפה (בת למנחם ודבורה הופמן) והייתה מורה במשך 30 שנה. סבי נולד בטראונשטיין גרמניה במחנה עקורים ועלה לארץ בשנת 1949. כבן לניצולי שואה (אשר ואסתר) שאיבדו את כל משפחתם בשואה הוא חונך באהבת הארץ ובחשיבות קיומה של המדינה למען קיום העם היהודי. מאז 1980 הוא פרופסור להנדסת חומרים בטכניון.

משה היה סטודנט בטכניון והשתלם לתואר דוקטור בפיסיקה כשהכיר את צביה שהייתה מורה. הם נפגשו לראשונה במסגרת חוג בטכניון. הם החליטו להתחתן, והמועד שנקבע היה 28 לאוקטובר 1973. נקבע מועד ומקום, נשלחו הזמנות, הוזמנה שמלת כלה, בגדים לחתן, טבעות לזוג והוזמן מקום לירח דבש.

יום כיפור, 6 באוקטובר, בשעה 2 אחה"צ נשמעה אזעקה ברחבי הארץ – פרצה מלחמה. משה, החתן המיועד, גויס מייד; הוא וצביה הספיקו להיפרד בחופזה. צביה הייתה צמודה לרדיו ולטלוויזיה להתעדכן עד כמה שניתן. ברור היה שהמלחמה קשה והמצב לא טוב. ממשה (שהסתבר שנשלח לרמת הגולן להלחם בסורים שפלשו) צביה שמעה מדי פעם בדרכים משונות: מרכזנית שביקש ממנה לשלוח ד"ש, מחיל שירד מהרמה ומסר פתק. כמובן שלא היו טלפונים ניידים והתקשורת היתה קשה ביותר. עניין החתונה נשכח.

החיים התנהלו סביב המלחמה. יש שהתנדבו לבתי חולים, אחרים לארגון חבילות לחיילים, וחלק המשיכו לעבוד. צביה המשיכה ללמד בבית ספר לחינוך מיוחד בעכו; המנהל והמורים גויסו, ונשארו רק מורות מפוחדות ודואגות. מצב הרוח היה "על הפנים", אבל ניסו לנהל עד כמה שאפשר חיי "שגרה".

כאשר המצב ברמת הגולן השתפר, בערך אחרי שבועיים, שבוע לפני המועד המקורי המיועד לחתונה, משה הגיע לחופשה של 24 שעות עם מטרה משולשת:

1.      להחליט האם מתחתנים ואם כן באיזו מתכונת….

2.      לבקר חיילים פצועים שלו בבתי החולים בחיפה ובנהריה.

3.      ללכת לניחום אבלים אצל משפחות החללים שהיו חייליו.

גלעד, שנבנה על ידי החיילים, במהלך מלחמת יום כיפור ברמת הגולן לזכר חבריהם שנהרגו ב-  7.10.73 

מנוחת הלוחם… (בונקר סורי שנכבש)

כדי להיות עם משה כמה שאפשר יותר זמן צביה נסעה איתו לבתי החולים ולמשפחות וחיכתה לו ברכב. השיחות ביניהם התנהלו תוך כדי נסיעה ממקום למקום.

לאחר התלבטויות והתייעצויות עם ההורים משני הצדדים הם החליטו למרות הכל להתחתן במועד המקורי – 28 באוקטובר 1973. משה קבל 3 ימי חופשה. היתה חתונה קטנה, מעט אנשים, שקטה, עצובה, ללא מוסיקה (זה לא התאים לאווירה הדיכאונית ששררה אז בארץ). רגע מרגש שזכור להם היה שלפתע נכנסו לאולם כמה קצינים מחבריו המאובקים של משה שירדו מהרמה וכמה מחייליו הפצועים שהשתחררו לכמה שעות מרמב"ם, כדי לשמוח יחד איתו!

משה חזר מייד לצבא (ללא ירח דבש כמובן) ונשאר מגוייס עוד 6 חדשים. סה"כ הוא היה מגוייס 200 יום – מיום כיפור ועד שבועות!

הקושי בתחילת הדרך פוצה בהמשך בכך שהם הקימו משפחה וזכו לשלשה ילדים ולנכדים מקסימים. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".

החוויה הישראלית שלנו – חתונה בשלהי מלחמת יום כיפור

הזוית האישית

סבא משה וסבתא צביה: הסיפור האישי שלנו ידוע ומוכר לכל הנכדים וכדי שסבא וסבתא יתחילו לערוג על העבר צריך רק להתחיל משפט כשהסורים ירדו מהרמה ואז הסכר ניפרץ. אין ספק שהמפגשים וכתיבת החוויה הישראלית הביאו להידוק הקשר השתדלנו לסיים כל מפגש בארוחת צהריים משותפת ובהחלפת חוויות ורשמים מהמפגש הפרויקט העוסק בקשר הרב דורי הידק את הקשר בין כל בני המשפחה עסקנו כל בני המשפחה בנושאים השונים בהם דנו במהלך המפגשים אהבתי מאוד את המפגשים המשותפים שהיו מיוחדים מלאי צחוקים והמון היסטוריה משפחתית תודה לכולם על החוויה המופלאה והמיוחדת.

הנכדה ליהיא: הסיפור של סבא וסבתא הוא מאוד מיוחד עבורי ומרגש. אני שמחה שלמרות כל הקשיים הם התחתנו והצליחו ליצור משפחה גדולה ומאושרת. סיפורם לימד אותי על אהבת ארץ ישראל ומהי אהבת אמת בין שני אנשים. אני מאחלת לסבא וסבתא אריכות ימים ושנזכה לעוד הרבה הרבה מפגשים משותפים.