מאגר סיפורי מורשת

שמי ג'ולייט, נולדתי בעירק. בגיל חודש עלינו ארצה עם אמי אבי ואחותי שהייתה בת שנתיים. הגענו במטוס במבצע השטיח המעופף מבגדד, שבעירק זו הייתה תקופת הפרעות. בעירק היו תקיפות של הערבים על היהודים שסבלו מגזענות ולכן עזבנו. הגענו למעברת עמישב בפתח תקווה לאוהל שגרנו בו במשך שנתיים.

אחר כך, קיבלנו צריף שבו גרנו במשך 10 שנים ושם נולדו לאמי עוד שתי בנות. הייתה תקופה קשה בבית ולהוריי לא הייתה פרנסה שתספיק לכולנו ולכן נשלחנו לפנימיות ולמשפחות אומנות במשך רוב שנות ילדותנו. רק כעבור 12 שנה כשנולד אחי דוד הבן היחידי במשפחה קיבלנו דירה קטנה בת 3 חדרים בשיכון סלע ליד ביה"ח בלינסון מחברת עמידר, בה משפחתי מתגוררת עד היום.

בגיל 4 נשלחנו רותי אחותי הקטנה ואני למשפחה אומנת. משפחת וייס בסמוך לבית החולים תל השומר, דוברת גרמנית ואידיש שפות שלא הבנו כמובן והיה לנו קושי ורק עם הילדים התחברנו. כשאבא שלי הביא אותנו לשם ואמר שהוא כבר חוזר אני האמנתי וחיכיתי לו ליד השער 4 ימים. התאכזבתי מאוד חשבתי שהוא כבר לא אוהב אותי ולכן הוא השאיר אותי שם ולבסוף הבנתי שהוא לא יגיע ולמדתי להסתדר עם ההורים האומנים שלי. שם גם החליפו לי את השם ג'ולייט לגאולה, שזה שם עברי ויפה להבנתם זה העליב אותי ולא הבנתי למה. הייתי ילדה ביישנית וצייתנית ולא אמרתי כלום רק שנים אח"כ שיניתי חזרה לג'ולייט ובקיצור ג'ולי. שנים רבות הרגשתי מבוישת בהוריי שעלו מעירק והיו בקשיים לא הבנתי איך. רק במהלך השנים התחלתי להבין ולהעריך את מי שאני ואת מוצאי.

כ- 55 שנים אחר כך, מרגלית, ילדה שהייתה איתנו שם, חיפשה אותנו זמן רב עד שמצאה אותנו. כשנפגשנו והחלפנו זיכרונות מהמקום והמשפחה חיינו לרגע את הזיכרונות והתרגשנו מאוד ואחר כך שמרנו על קשר טוב. בגיל 6 העבירו אותי למוסד ברחובות עם אחותי הגדולה ממני בשנתיים עמליה, ששמרה עליי ודאגה לי. לצערי בגיל 8 נשלחתי לבד לבית היתומים שברמת גן, כי לא היה מקום בפנימיות רגילות, שם נשארתי עד גיל  12 וחצי.

בבית היתומים, הילדים היו מחכים בקוצר רוח לשבת, שבה הייתה מגיעה אלינו אחת לשבועיים גברת ליבר. בעלת בית החרושת לשוקולד שהיה ברמת גן והייתה מחלקת לילדי בית היתומים חצי חבילת שוקולד חלב. כילדה בבית היתומים אהבתי מאוד חתולים ואני זוכרת שהיה מגיע החלבן עם עגלה רתומה לאופניים ומלאה בבקבוקי חלב טריים. יום אחד גנבתי חלב וחילקתי לחתולים של המוסד. נורא פחדתי שיתפסו אותי, לכן ברחתי מהמוסד. עד הלילה הסתובבתי ברחוב פוחדת בחושך עד שהגעתי לבית דודתי שגרה על גבול רמת גן. זיכרון: הייתי ילדה מאוד כשרונית, שרתי בערבי שישי לפני הארוחה ובכל האירועים שהתקיימו בביה"ס ובמוסד ציירתי עם חברתי, חנה ואטס, שהיא היום ציירת.  גם בבגרותי ציירתי ופיסלתי בדרך כלל מרחשי ליבי ציורים ופסלים שהיו לי טיפול פסיכולוגי ממש.

החוויה הישראלית שלי

הייתי מאוד גמישה לכן כמתעמלת נתנו לי, ביום העצמאות בתהלוכה של ילדי בית הספר, להתעמל מול כולם על המקבילים שהחזיקו אנשים לאורך כל התערוכה. זה היה עבורי סמל להפיכתי לישראלית כמו שאר הילדים. רק בגיל 12 וחצי חזרתי הביתה כדי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי בקיוסק של בביה"ח בלינסון שם עשיתי הכל: סנדוויצ'ים, חביתו, כלים, ספונג'ה והייתי מסדרת את אולם הבריתות שהיה צמוד לקיוסק. הרווחתי 10 לירות ליום ובכל בוקר קניתי חלב לחם גבינה לכל המשפחה. עד גיל 15 עבדתי שם.

בתקופה זו הכרתי את חזי הללי שהיה חבר שלי זמן רב. הריתי לו בגיל 17 וילדתי את ציפי, בתי הבכורה שקראתי לה לימור. בגלל שהייתי במוסדות הרווחה, טענו שאינני ראויה לגדל את הילדה, לקחו לי אותה כי לא הייתי נשואה עדיין ומסרו אותה לאימוץ. סבלתי מאוד כל השנים כי חוקית לא יכולתי לחפש אותה. חלמתי כל הזמן שיום אחד אזכה לראותה שוב. לא ראיתי אותה עד שפתחה את תיק האימוץ כשהייתה בגיל, 32 עם 2 ילדים בגיל 10 ו- 7. אני הייתי בת 50 נשואה ואמא לשלושה ילדים, כשהקטן בן 10. מסתבר ששניהם נולדו באותה שנה ואותו חודש בהפרש של 10 ימים. לי היה מאוד קשה כל השנים עד שהכרתי אותה חייתי עם מועקה גדולה כאבן על ליבי עצב גדול שנמשך ונמשך מה שעיצב כמובן את המשך חיי.

סוד שלא יכולתי תמיד לספר פרט לקומץ אנשים שידעו זאת. לבנותיי סיפרתי כשלוש שנים לפני שהיא הגיעה לחיינו. הוריה המאמצים קראו לה ציפי ילדה מדהימה מקסימה ואהובה על כולם במקצועה מזכירה רפואית בביה"ח איכילוב, בתל אביב והיום תודה לאל אנו משפחה אוהבת ומחוברת.

תחרות מלכת היופי של פתח תקווה לשנת 1970: המליצו עלי לתחרות מלכת היופי של פתח תקווה וזכיתי בתואר בשנת 1970.

בגיל 22 נסעתי לאיטליה לשלוש שנים, שם טיילתי ועבדתי בתכשיטי יהלומים עם חברי ג'אני ונסענו לבורסות יהלומים בכל אירופה וטיילתי במקומות שמעולם קודם לא הכרתי. הרגשתי כמו סינדרלה אחרי החיים שחייתי כילדה סגורה במוסדות ואצל משפחות אומנות ללא תמיכת ההורים או משפחה.

חוויה נוספת שהייתה לי ואני אשמח לשתף אתכם. עבדתי עם יהלומנים ותכשיטים. שקניתי בבורסה בישראל והייתי מוכרת באיטליה. פעם הייתי צריכה להעביר יהלומים בתיק כדי לתת ליהלומן יהודי ואז בחור צעיר התחיל ללכת אחרי, פחדתי שהוא רוצה לגנוב לי את היהלומים אז הרבצתי לו על הראש עם התיק וברחתי. הוא המשיך ורץ אחרי, הלב שלי דפק בטירוף ונבהלתי מאוד אז נכנסתי לבית קפה וביקשתי שישמרו עליי. הוא נכנס ואמר באיטלקית דרומית שאני החברה שלו וברחתי לו ולכן הוא רודף אחריי. תארו לכם איזה הרגשה נוראית ! צרחתי שזה לא נכון ורצתי הלאה עד שהגעתי ליעקב בכור היהלומן ממילאנו שבה גרתי.

כשחזרתי לארץ בשנת 1976, התחתנתי עם אבי רבינוביץ, חברי וילדתי את קרן בשנת 1977 ואת הילה אמא של אגם בשנת 1978. חיפשתי לעשות ביזנס ופתחתי בוטיק בגדים בהוד השרון שם גרנו. בשנת 1983, קרתה טרגדיה נוראית במשפחתי אחותי הגדולה עמליה שגרה אז בגרמניה נפטרה פתאום מדום לב לאחר שניסתה לקחת סמים. לצערי הרב נאלצתי לקחת את הטיפול לידיי ונסעתי להחזיר אותה הביתה חוויה נוראית שלא אשכח לעולם ושעיצבה את המשך חיי הבוגרים.

לאחרונה, התחלתי ללמוד לפסל בחימר וערכנו תערוכות פיסול ברעננה עם חברותיי אז שרה שחר חנה עמית ועוד רבים וגם לימדתי ילדים פיסול תקופה מסוימת השתתפתי בחוג תאטרון והעלינו הצגה. עברנו לכפר סבא וחזרתי למקצועי הקוסמטיקה ובשנת 1988 פתחתי את מכון הקוסמטיקה והחיטוב לקג'רי, שם נשים מכל האזור הגיעו ליהנות מהתעמלות במיטות כושר, טיפולי קוסמטיקה, רופא להפסקת עישון והרזיה וכן סדנאות מודעות עצמית ונשימה מודעת. ערכנו תערוכות של ציירים כמו יעל קנרק כנה אוריה ותערוכה קבועה של פסליי וציוריי.

בשנת 1991, נולד אור בן הזקונים שלנו שהוסיף לחיינו מלא אור ואהבה כשמו כן הוא. בשנים האחרונות הייתי בזוגיות עם ניסים רצון שנפטר חודשיים לאחר שגילו אצלו סרטן בריאה וחוויתי שוב עצב נוראי על לכתו וכל טראומות העבר עלו וצצו שוב ונאלצתי להתמודד ולהתגבר על הכל מחדש. ילדינו ונכדינו מסבים לי כל כך הרבה אושר ושמחה וגאווה גדולה על מי שהם. קרן מעצבת אופנה ומעצבת גרפית מוכשרת מאוד. הילה, כמוני, קוסמטיקאית מוערכת ואור עוסק בהצלחה בענייני מחשבים. כיום, אני עדיין עוסקת בעבודתי כקוסמטיקאית המתמחה באיפור קבוע וטיפולי פנים.