מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בתאריך 19 למרץ 1949, לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיר ורוצלב אשר בפולין. בהיותה בת שנה בשנת 1950 סבתא עלתה לארץ באנייה "גלילה" עם כל משפחתה והגיעה לנמל חיפה.

 

מנמל חיפה נלקחה היא ומשפחתה ל"שער העלייה" למשך חודש ומשם עברו לבית עולים "עין שמר " אחר כך עברו למעברה וגרו בפחון ואז עברו לבית הראשון האמיתי במורשה. הוא היה בית עם שטח אדמה גדול ,היו להם המון עצי פרי כגון: רימונים, שזיפים, פרות הדר אבוקדו ועוד…בנוסף היה להם שטח אדמה שבו הם גידלו תותים.

 

סבתא רוזה, אמא של סבתי התמחתה בהכלאת פרחים ופירות והם זכו בפרס שני על הפירות והפרחים היפים והמוצלחים ביותר מ"משק עזר" וצולמו ליומני כרמל. לאחר מכן הם עברו לרמת השרון. שם סבתי למדה בבית ספר "אוסישקין". הוריה של סבתי עבדו מן הבוקר עד הלילה וסבתא שלי טיפלה באחותה הקטנה חוי. היא הייתה לוקחת אותה מבית הספר ודואגת להאכיל אותה.

 

בסיימה את התיכון סבתא התגייסה לצבא, היא עברה טירונות ב"בה"ד 12" ומשם עברה לשרת בחיל הצנחנים בגדוד 890. סבתי התגייסה שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ועסקה באריזות מנות קרב ועל הדפים הירוקים שהיו דברי ההסבר לחיילים מה יש לאכול סבתא כתבה לחיילים חרוזים מצחיקים ומעודדים.

 

לאחר מכן סבתא קיבלה המון המון מכתבים ממש ארגזים מחיילים אשר כתבו שמילות העידוד שכתבה עזרו להם במלחמה ועודדו אותם מאוד. סבתא הייתה ביחד עם הגדוד שלה בכניסה לירושלים בזמן מלחמת ששת הימים עד שהגיעו לכותל, הם שרו ירושלים של סדינים…משום שעל כל הבתים בירושלים היו תלויים סדינים לבנים כאות כניעה . סבתא שירתה גם בשארם א- שייח אשר בסיני, סבתא מאוד אהבה את הנוף המדהים של המדבר והים.    

            

הסיפור על מקום בארץ, אליו הגיעה סבתא בלה אמו של אבא. מדובר על מעברת "מורשה" שברמת השרון ליד הכפר הירוק .בשנת 1950 בחודש נובמבר ,התגוררו חצי שנה באוהל שסבתא רבא שלי צבעה את כולו בלבן וסידרה אותו כל כך יפה, שהביאו להראות אותו כדוגמא לתורמים יהודים מאמריקה. סבתא בלה עברה לגור בצריף שמבחינתה הייתה ממש "וילה" לעומת האוהל. הם גרו במעברה ארבע שנים, המעברה הייתה ממוקמת ממש מול הכפר ה"כפר הירוק".

 

החיים במעברה לא היו קלים, לא היה חשמל ולא היו מים זורמים, הצריף היה פחון ממש כמו בסרט "סלאח שבתי". את המים היו מביאים מברז מרכזי שהיה ממוקם במרכז המעברה, בשביל להתקלח הייתה גיגית מאוד גדולה שבה התרחצו סבתא שלי ואחותה ולאחר מכן באו תם המים התקלחו ההורים.

 

בכדי להאיר את הצריף השמשו בעששיות נפט. פעם בשבוע היה עובר מוכר נפט וכולם היו יוצאים עם ג'ריקנים לקנות. היה בית שימוש ציבורי עם חור ברצפה וסבא רבא שלי שמואל, היה מאיר להם עם גפרורים דרך החורים שהיו בקירות. בחורף המים היו חודרים  דרך הסדקים שהיו בתקרה והיו שמים דליים וסירים שהמים לא ייזלו על הרצפה. הרחובות התמלאו בשלוליות ובבוץ ובימים גשומים במיוחד היו מפנים את הנשים והילדים לישון בבית הספר שהיה בנוי כולו מעץ ועמד על עמודים.

 

סבא רבא שלי היה מוכשר ובנה מרפסת מעץ ושתל שיחים מטפסים. הוא בנה בעצמו כל מיני רהיטים כמו שולחן, ארונות, וגם בנה בריכת שחייה קטנה, בה סבתא שלי ואחותה היו משחקות לפני שהכניסו את הברווזים שהם גידלו .

 

סבתי בהיותה קטנה בת שלוש דחפה לאף את אחד הזרעים מהצמח שגדל אצלם לקחו אותה לתל אביב ל"זמנהוף" שמה הרופא בעזרת פינצטה הוציא לה את זה. סבתי ממש זוכרת את השמלה הלבנה עם הרקמה (זה היה בחג השבועות ) שהתכסתה בדם.

 

סבא רבא שלי היה מנגן בכינור וכולם היו שרים, כל השכנים היו יוצאים החוצה להקשיב. חיי החברה היו טובים ומשותפים הם חגגו את החגים יחד ואת ימי ההולדת יחד וחברויות חזקות שנשארו עד היום. בסך הכל סבתי זוכרת את התקופה במעברה כתקופה טובה .

 

בה"ד 12: "בה"ד 12 הוא בסיס הדרכה, שהיה מרכז ההכשרה לנשים בצה"ל ובהמשך הפך לבית הספר לקצונה עבור חילות תומכי לחימה. הבה"ד הוקם בתחילת שנות ה-50 במחנה תל השומר ומאוחר יותר עבר למחנה צריפין. הכשרת הקצינות הנפרדת נסגרה בשנת 2005 (בשל ביטול ההפרדה המגדרית) ומאז קיימים בשטח הבה"ד מפקדת מערך מגל ובית הספר לפיקוד שלו". ויקיפדיה

 

תשע"ו, 2016

מורה מובילה לילך פרץ