מאגר סיפורי מורשת

באזור רמת מנשה (מועצה אזורית מגידו) היו מספר כפרים ערביים לפני מלחמת השחרור. חלקם היו כפרים שקטים שקיימו יחסים טובים עם הישובים היהודיים וחלקם עשו צרות גדולות כמו פגיעה בתחבורה, בעיקר הכפר אום אל זינאת שהיה ממוקם מעל צומת אליקים של היום. הכפר הזה גרם צרות רבות גם לכפר הדרוזי דלית אל כרמל. לאחר שתושבי הכפר הזה ברחו פירקו תושבי דלית אל כרמל את רוב הבתים כנקמה והשתמשו בהם לבניה.

אום א-זינאת

"אום א-זינאת (בערבית: أمّ الزينات – "אם הקישוטים") היה כפר ערבי במורדות הדרומיים של הכרמל כ-20 קילומטר דרומית מזרחית לחיפה. במהלך מלחמת העצמאות ננטש הכפר על ידי תושביו. על פי יהודה זיו מקור שמו של הכפר "אום א-זינאת" (מקור היפהפיות) בא לו בעקבות המוניטין שיצאו לבנותיו. באותו אופן כונתה דרך הגישה אל הכפר "דריב אל ערוס" (דרך החתנים)". (ויקיפדיה)

ליד משמר העמק היה כפר שתושביו השתתפו בתקיפת הקיבוץ בזמן המלחמה. עם שאר הכפרים באזור היו יחסים סבירים. ליד קיבוץ עין השופט היה כפר בשם כופרין. היחסים בינם לבין חברי הקיבוץ היו בהחלט טובים, תושבים של שני הישובים היו מבקרים אחד אצל השני מדי פעם.

האוטובוס שהוביל את תושבי האזור מחיפה היה נכנס גם לכופרין כאשר היו נוסעים מהכפר. היו מספר קטן של ערבים מהכפר שהיו עושים עבודות בקיבוץ מדי פעם למשל חאלד השוחט שהיה שוחט פרות בצריף הפח שליד הרפת הישנה. מצד שני היו גם מקרים של אנשים שפגעו ביהודים ואפילו הרגו חייל בשם עלי מקיבוץ גניגר. היו גם מקרים שהערבים היו עולים על השדות עם הכבשים וחברי הקיבוץ גירשו אותם.

כילדים זכור לי ביקורים בשטח החקלאי של הכפר שם היו עצי פרי וחלקות ירקות. במיוחד אהבתי לראות את הבאר (אנטילה) שממנה שאבו מים להשקיית הגידולים. האנטילה היא בור עגול שמעליו היו גלגלים שמשכו רצועת כדים שירדה עד לתוך המים. אל הגלגל היה מחובר מוט ארוך שגמל סובב אותו סביב הבאר וכך שאבו את המים. היום משמשת הבאר לאיסוף מים לשאיבה למאגר המים של הקיבוץ כמובן אם משאבה חשמלית.

זיכרון מתוק שיש לי מהתקופה היא החלבה הטובה שהקיבוץ היה קונה מתושבי הכפר שייצרו אותה. כשהתחילה מלחמת השחרור ביקשו חברי עין השופט מהצבא שיאפשר לאנשי הכפר להשאר במקומם. תושבי הכפר החליטו להתפנות משתי סיבות: האחת הם לא רצו לשתף פעולה עם היהודים. הסיבה השנייה: הם פחדו שאם היהודים ינצחו הם יעשו לערבים מה שהערבים היו עושים ליהודים  אם הם היו מנצחים. את זה אמרו לנו אנשים שחיו בכופרין.

רוב תושבי הכפר עברו לגור בכפרים שכנים בואדי עארה. במשך השנים היו לנו מפגשים עם התושבים שכמונו היו אז צעירים. הם התארחו אצלנו ואנחנו אצלם. מדי פעם אנחנו רואים בנים של תשבי הכפר שבאים למקום עם בניהם להראות להם את מקום הכפר.

הזוית האישית

ניל קלקמן מביא את סיפורו של  סבו אסף זיו.