מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חסד ללא תמורה

בראיון עם נכדתי הודיה רוזנפלד
בצעירותי
ילדות במושב "ישעי"

שמי רחל מאירי (יוסף לפני נישואיי). הוריי עלו מתימן ב-1950 (תש"י). אני נולדתי בישראל בשנה שעלינו לארץ.
משפחתי התיישבה בקיבוץ קליטה "עין שמר" שנמצא בסביבות "עמק חפר". בקיבוץ זה גרנו תקופה קצרה מאוד, מכיון שקיבוץ זה שימש רק כמקום שקלט עולים חדשים לתקופה הראשונה לעלייתם לארץ. משם עברנו להתגורר ביישוב "ישעי" הסמוך לבית שמש.
עולים חדשים בעין שמר. אני התינוקת בידי אמי בשורה הראשונה

עולים חדשים בעין שמר. אני התינוקת בידי אמי בשורה הראשונה
משפחתי הייתה משפחה עניפה שכללה שתים עשרה נפשות, הורים ועשרה ילדים. כמעט כל תושבי השכונה היו קרוביי משפחתי. כל ילדי השכונה היינו נפגשים מתחת לפנס רחוב, ושם היה מקום המשחק שלנו. שחקנו במשחקים שונים כמו: מחבואים ותופסת. היינו יושבים קבוצות קבוצות ומספרים סיפורים.
גרנו בצריף בתנאים של פעם. בצריף לא היו מים זורמים ולא חשמל. צריף קטנטן שהיה מחוץ לביתנו שימש אותנו למקלחת. אמי הייתה מחממת דוד מים מעל לפרימוס אחר כך היינו מוציאים את המים מהדוד בעזרת נטלה ושופכים עלינו.
השירותים הבית - קיימים עד היום בישוב ישעי

השירותים הבית – קיימים עד היום בישוב ישעי
לבית-הספר היינו נוסעים במשאית – רכב גדול בעל ארגז להובלת מטען. איש מבוגר היה יושב בקצה המשאית ושומר עלינו שלא ניפול מהמשאית הפתוחה. לבית הספר לא היה מבנה ולכן למדנו בישיבה על הדשא.
לאחר שעות הלימודים כל בני משפחתי עבדו בחקלאות, בחצר ביתנו. מגיל צעיר: תשע או עשר, עבדנו כבר בחקלאות. גידלנו פירות וירקות ובנוסף לכך הייתה לנו רפת וגם לול תרנגולות, ולכן מבחינה כלכלית אנחנו היינו מסודרים למרות שאז הייתה "תקופת צנע" במדינת ישראל וכל התושבים קיבלו הקצבות של אוכל על ידי תלושים.
אבי מורי משה יוסף זצ"ל (בתימנית-מוסא) היה רב הקהילה שלנו. הוא שימש ברבנות אף בתימן. הוא היה מאוד חשוב ונערץ בעיני תושבי השכונה. כאשר הוא נפטר (תשע"ב), לאות הערכה, קראו את שם בית הכנסת הראשי ביישוב על שמו – "משכן משה" בטקס רב רושם. בנוסף לתפקיד הרבנות שימש אבי כחזן בבית הכנסת, וגם שוחט מאוד חשוב. אבי לא גבה כסף תמורת השחיטה, אף על פי שהגיעו אליו אנשים רבים מכל הסביבה וכל אחד הביא כמה וכמה עופות.
הבית של הוריי היה הראשון בכניסה למושב. מסביב לבית לא היה שער ולא גדר כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לרווחה. כל עובר אורח עייף או רעב יכול היה להיכנס לבית, לנוח, לאכול ולשתות. זכור לי שביתנו היה תמיד שוקק חיים ופעילות.
אימי נעמי ז"ל הייתה שותפה לאבי במעשיו הטובים. היא אפתה פיתות תימניות ובהם האכילה את האנשים שנכנסו לבית לנוח. היא גם חילקה ממיני המאפה שלה לתושבים נזקקים ביישוב. יש לציין שעבודת אפיית הפיתות הייתה נעשית בחום עצום של טאבון לוהט עם אש, והייתה אופה אותן גם בימי שרב.
אבי מורי משה זצ"ל לא ביטל את זמנו, בכל רגע שהתאפשר לו הוא למד תורה. תמיד ראיתי אותו עם ספר ביד, אך כשנכנס אורח לביתנו אבי דאג להגיש בעצמו כיבוד לאורח ולשבת עימו ולשמח את ליבו.
בפורים התחפשנו בתחפושות מאוד פשוטות מכל מיני אביזרים וחלקי לבוש שהיו בבית. כל פריט מעניין שהיה בבית כגון: כובעים, מעילים, מטפחות, משקפים וכד' שימשו אותנו לתחפושות. זכור לי שרציתי מאוד להתחפש למלכת אסתר, ומכיוון שלא רציתי להכביד על הוריי ויתרתי, כי זאת היתה נראית לי משימה קשה לייצר תחפושת מאביזרים בבית בלי לקנות. אני לא ביקשתי רק חלמתי על כך ואפילו לא שיתפתי בזה את אמי כי חשבתי שיהיה לה קשה להשיג לי את התחפושת הזאת.
מהוריי למדתי להיות עקרת בית טובה, למדתי יושר, חסד, ויתור, רצינות, אהבת הזולת, אהבת התורה, אמונה, שמחת חיים, המון שירים וניגונים מבית אבא, שירים בתימנית, שירי שבת ושירים יפים בכלל ועוד דברים רבים וחשובים.
כשהייתי בגיל שבע עשרה פרצה מלחמת ששת הימים. זכור לי מהמלחמה שהיו אלו ימים של מתח ופחד. התכוננו למלחמה, חפרנו שוחות באדמה כי לא היו מקלטים ושם התחבאנו. שמחנו מאוד כשהמלחמה הסתיימה בשישה ימים ובניצחון שלנו והכותל המערבי שוחרר וחזר לידי היהודים.
מגיל שבע עשרה לא למדנו כבר ויצאנו לעבוד. עזרתי להוריי, אני עבדתי בקיבוץ "צורעה" הסמוך למושב "ישעי". עבדתי שם בקטיף ובמשתלה. בנוסף לכך עבדנו ב"קרן קיימת".
בגיל עשרים ושתיים נישאתי ליצחק מאירי (1972-תשל"ב). אחרי חתונתי נולדה לי בתי הבכורה ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. בעלי לא גוייס. במלחמה הסתדרנו די טוב יחסית, חוץ מהתחושות הקשות שמלוות כל מלחמה שעם ישראל נתון בה והדאגה לחיילים שהוצבו בחזית.
עם הוריי בחתונתי

עם הוריי בחתונתי
בחתונתי

בחתונתי
במהלך השנים נולדו לי שישה ילדים מקסימים. עבדתי כסייעת בגן ילדים, זה לא היה כל כך קל לגדל ילדים ולעבוד, אבל אהבתי את העבודה. התמסרתי לעבודתי עם כל הלב והנשמה ובמהלך השנים העניקה לי העיריה מטעם משרד החינוך את פרס החינוך לעובדים מצטיינים על חום, מסירות ומוטיבציה לילדים.
חיינו חיי שיגרה ברוכים ובעז"ה נמשיך לחיות חיים טובים ומאושרים ולגדל ילדים ונכדים דור ישרים מבורך לחיי תורה ומצוות, עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו.

מילון

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 19491959 וזכתה לכינוי תקופת הצנע. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

טאבון
תנור חימר, מעוצב כחרוט קטום, עם פתח בתחתיתו בעזרתו ניתן להזין את האש. הטאבון נבנה ומשמש כתנור המשפחה, הכפר או השכונה ברחבי המזרח-התיכון. כיום יש גם תנורי טאבון הנבנים ממתכת.

קרן קיימת לישראל-קק"ל
ארגון שנוסד ב־1901, כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית.

ציטוטים

”אני מייחלת שנמשיך לחיות חיים טובים ומאושרים ולגדל ילדים ונכדים דור ישרים מבורך לתורה ומצוות.“

הקשר הרב דורי