מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של חנה בארץ

בתור ילדה שנולדה בארץ (ה-15 בפברואר 1949), העבירה חנה מילשטיין את רוב זמנה הפנוי בחצר ביתה או בחוץ, באוויר הפתוח של שכונת נווה שאנן בחיפה, שם גדלה, משחקת עם חבריה אחד משני משחקיה האהובים: קלאס וחמש אבנים. למעשה, אחד מזיכרונותיה הראשונים הם על עצי האזדרכת הגדולים שהיו בחצר ביתה: "היו לנו בחצר שני אזדרכת גדולים, והיינו מטפסים עליהם, ומשחקים איתם, ובונים עליהם בתים, ומתחת לאחד מהם היה סלע גדול. אני זוכרת שהייתי הבת היחידה- כולם מלבדי היו בנים. באחת מהפעמים שטיפסנו עליהם אני עפתי למטה מהעץ, על הסלע. איבדתי את ההכרה, והיו לי פצעים מאוד קשים בברך. איכשהו אני זוכרת דווקא סיטואציה זו, למרות שטיפסנו על עצים אלו הרבה פעמים, ובטח זו לא הייתה הפעם היחידה שנפלתי." משיבה חנה שביט בתשובה לשאלתי על זכרונות ילדותה.

הזיכרון הנוסף אותו מעלה בתשובה לשאלה הוא זיכרון שלה ביחד עם אמה (שנפטרה רק כאשר הייתה בת 13), בדרכן לגן הילדים שלה: "הדרך לגן הילדים הייתה בשביל דרך שדה, ופתאום נחש חצה את השביל. זו הייתה סיטואציה מפחידה, אבל הייתי עם אמא שלי, והיא אמרה לי: "נעמוד רגע ונהיה שקטות", וזה מה שהיה. הנחש חצה את השביל ונכנס אל תוך השדה. איכשהו, זהו אחד מן הזכרונות הראשונים שלי, ואני זוכרת אותו במשך כל חיי, למרות שהוא אינו זיכרון טראומטי."

 סבתא חנה בילדותה

זיכרונות ממבצע קדש (1956)

את הזיכרונות ממבצע קדש מתארת חנה ברוגע, כאילו לא הייתה זו חוויה טראומטית לילדה בת שש: "כאשר הייתי ילדה, לא היו מקלטים, אז היו שמים שקי חול מחוץ לבניינים. הדירה שלנו הייתה דירה פנימית, ובעלת חדר פנימי עוד יותר, שלא היו לו קירות משותפים עם קירות הבניין החיצוניים, והחדר הזה שימש חדר המקלט של כל הבניין. אני זוכרת סיטואציה שבה הייתה אזעקה, וכולנו נכנסנו לשם. אני זוכרת יותר מזה – אני זוכרת שהייתה האפלה, ושאסור היה להדליק אורות משעה מסוימת, וששמו ניירות סלוטייפ על החלונות, כדי שאם החלונות יתנפצו, רסיסי הזכוכית לא יתפזרו. אני זוכרת גם שהפנסים של המכוניות היו צבועים בכחול או בשחור, כדי שאם מכונית בכל זאת נוסעת בחוץ, שהאורות שלה לא יבלטו."

צבא, חתונה וילדים

את שירותה הצבאי העבירה חנה מילשטיין כפקידת היחידה בבית הספר הטכני של חיל האוויר. למזלה הרב, את התורנויות המפרכות לא העבירה לבד, כאשר פגשה את בעלה לעתיד, יוסי שביט, שהכירה במהלך תורנות, על לוח שש-בש, והפכה מחנה מילשטיין לחנה שביט, בתאריך 17/08/1970, כאשר הייתה בת 21 וחצי בלבד. חמש וחצי שנים לאחר מכן, ב-08/02/1976, נולדה בתה הבכורה, עדי (אמי) שביט,  כאשר הייתה בת 27. שנתיים לאחר מכן נולדה בתה האמצעית, הילה שביט, בתאריך11/5/1978

בנה הצעיר ביותר, יובל שביט, נולד חמש שנים לאחר מכן, בתאריך 14/6/1983.

מקצוע

את מקצועה העתידי בחרה חנה שביט לאחר שסיימה את הצבא, אך ההתלבטות החלה עוד לפני: "הייתי במגמה שלמדו בה כימיה וביולוגיה בתיכון, וכל הזמן התלבטתי, כי ידעתי שאני לא רוצה כימיה, וחשבתי שאני אלך ללמוד עבודה סוציאלית, ובאחד השיעורים האחרונים המורה לכימיה דיברה על דברים שקשורים להנדסת מזון – ואז פחות או יותר ההתלבטות הייתה בין הנדסת מזון לבין עבודה סוציאלית, ואחרי הצבא החלטתי הנדסת מזון."

למרות החלטתה לעבוד בתור מהנדסת מזון, ברוב חייה הבוגרים עבדה חנה שביט כמורה למתמטיקה בתיכון, וכאשר נשאלת על כך היא פורצת בצחוק: "עבדתי במפעל שיצר דונג לפרי הדר, ובאיזשהו שלב המפעל נסגר. והייתי בהריון עם הבן השלישי שלי, יובל, וכשאת בהריון קשה מאוד לקבל עבודה, אז הלכתי להירשם במשרד האבטלה. באחת הפעמים, האישה שעזרה לי אמרה: "תראי, יש פה שלט שמחפשים מורה למתמטיקה". מאוד אהבתי מתמטיקה, לא הייתה לי תעודת הוראה, אבל אמרתי – ננסה. וניסיתי, והתקבלתי בזכות התארים האחרים שהיו לי, וזהו. מאוד אהבתי את זה, אז מאז אני מורה למתמטיקה."

הסבר כותרת

למקרה שתהיתם, חנה שביט אינה ילידת פולין, אך עובדה זו אינה מונעת ממנה להתנהג כמו סבתא פולניה (וכל הסטריאוטיפים הכרוכים בכך), ומכאן שם הכתבה.

כמובן, הכל בצחוק – אם יכולתם לראות אותי יושבת בביתי, מול המחשב, מתפקעת מצחוק – הייתם מבינים. תבינו – אני חושבת שאני מצחיקה, אבל אני לא.

ובכן, כל מה שחשוב זה שאני וסבתא מאמינות בזה…

הזוית האישית

רעות שחם-שביט: תכנית "הקשר הרב דורי", לא  מהווה שינוי משמעותי עבורי וביחסיי עם סבתי, משום שסבתי ואני היינו קרובות מלכתחילה. בעיקרון, אני חושבת שתכנית זו מיותרת משום שהנכדים הקרובים לסבתם/סבם כבר מתראים עם סבם/סבתם באופן קבוע ותכנית כזו לא משנה שום דבר בהתנהגותם ובידע שלהם על משפחתם. הנכדים הלא קרובים לסבם/סבתם ימשיכו להיות לא קרובים לסבם/סבתם גם לאחר התכנית, כך שלא משנה דבר. לכן, תכנית השורשים היא תכנית מיותרת, שרק מוסיפה ללחץ שבו שרויים תלמידי כיתה ז', במהלך תקופת הבחינות.

הסבתא חנה שביט: תכנית "הקשר הרב דורי" הייתה קצרה מדי לטעמי, ולא ממצה. עם זאת, אני מסכימה עם נכדתי, רעות, כי שום התנהגות לא תשתנה בעקבותיה.