מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה אוסקר לבית בוהרפקר, אני משתתפת השנה עם רוני בתכנית הקשר הרב דורי, במפגשים סיפרתי על עלייתי מהודו בשנת 1965.

נולדתי בעיר אינדור שבהודו, בשנת 1950. גרנו בבית כל המשפחה (17 נפשות) בבית היו שלושה חדרים וגינה גדולה, השכנים שלנו היו משפחות יהודיות אחרות, אבל היה אסור לגלות את הדת בגלל שהיה אנטישמיות, בגלל זה היינו כולם ביחד. שמרנו על המסורת וחגגנו חגים ביחד בשקט. חגגנו חגים, כמו סוכות, בסוכות היינו חוגגים בסתר ביער ואם היו שואלים  אותנו לאן אנו הולכים, היינו אומרים שאנחנו יוצאים לטיול, שלא יגלו שאנחנו יהודים. ביער  היינו בונים סוכה, מתפללים חוגגים ומשחקים כדי להעביר את הזמן. בבית הספר רק מנהל בית הספר ידע שאנחנו יהודים, בגלל שהיו מתעללים בנו. (חוטפים ילדים, מרביצים ומשפילים.)

הסוכנות היהודית בהודו ניסתה לשכנע אותנו לעלות לארץ, חלק מהמשפחות נשארו שם כי היה להם חיים טובים, (הייתה להם פרנסה טובה, חנויות, שטחי חקלאות וכסף וכו'…).

בהתחלה הראשונה, אחותי הגדולה עליזה ובני המשפחה שלה עם עשרה ילדים, עלו לארץ. הם גרו בדימונה בשיכון של שלוש קומות. הם שלחו אלינו מכתבים להודו וניסו לשכנע אותנו לעלות לארץ. אבא שלי סירב, כי החיים שלנו היו טובים בהודו. בהמשך שני אחים נוספים שלי עלו וגרו בירוחם. גם הם שלחו מכתבים ותמונות וסיפרו כמה טוב בארץ. אז אבא שלי השתכנע לבסוף, למרות שהיה לו קשה לעזוב את הודו, כי גם לנו היו חיים טובים, אבל תמיד חלמנו בתור יהודים לעלות לארץ.

העלייה לישראל – 1965

אנחנו ועוד כמה משפחות עזבנו הכל את כל הרכוש ונסענו לעיר בומביי. שם גרנו אצל אחותי, שהייתה גרה אז בבומביי, כי דחו לנו את הטיסה. אחרי 15 ימים בעיר בומביי בתאריך 14.1.1965 עלינו לארץ במטוס. במטוס קצת פחדנו, כי זאת הייתה פעם ראשונה שטסנו. על המטוס היו המון אנשים. למטוס קראו b.o.s.e. בדרך לישראל עצרנו חצי שעה בטהרן בשביל אוכל ושתייה, ולא ירדנו בגלל שפחדנו. המשכנו לטוס ואז סוף סוף נחתנו בשדה התעופה בן גוריון.

רצו לשלוח אותנו לבאר שבע או דימונה, אבל היה איש שפגשנו בשדה תעופה שנלחם בשבילנו ואמר לנו לכו לאשדוד. במונית נסענו לאשדוד ורצו לשים אותנו במעברות ולא רצינו, כי התנאים היו מאוד קשים שם. לקחו אותנו לבלוק של ארבע קומות, ושם לא היה לא מים ולא היה חשמל ואוכל היה קשה להשיג. אחרי שלושה חודשים חיברו לנו מים וחשמל.

אח שלי עבד בבניין ופירנס אותנו, אבל אבא שלי לא עבד, כי הוא היה כבר מבוגר והיה קשה למצוא עבודה. למדנו עברית באולפנים ומי שלימד אותנו הייתה מורה הודית שידעה את שתי השפות. למדנו פעמיים בשבוע באולפן בכל פעם ארבע שעות בערך. היה מאוד קשה להתרגל, אבל ניסינו להסתדר.

אחרי שנתיים בארץ בגיל 19, עשו לי שידוך עם מי שהיום הוא בעלי. בהתחלה הוא בא לראות אותנו עם המשפחה ואבא שלי בחן אותו, אם הוא מתאים ורק לאחר שאבא שלי הסכים, אחרי חודשיים התחתנו. אני ובעלי עברנו לגור בקריית שמונה שם הקמנו משפחה עם חמישה ילדים היום יש לנו מהם שלוש עשר נכדים ונינה אחת.

ביום חתונתנו

הזוית האישית

רוני אוסקר: לי היה ממש כיף כי בדרך כלל לי ולסבתא לא יוצא לבלות הרבה ולהכיר יותר טוב. אני מרגישה שהיה ממש טוב וכייף ובאסה שזה נגמר…..