מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1941 בעיר ניקוליו שבאוקרינה, אחרי חודש וחצי פרצה מלחמה בין הנאצים לבין ברית המועצות , התחילו להפציץ את העיר שלנו ואז היינו מוכרחים לברוח .אבי התגייס לצבא להילחם כנגד הנאצים, אמי אני סבא וסבתא ברחנו עם קבוצה מאורגנת לקזחסטן שקרובה לסיביר .

 לאחר 3 שנים גירשו את הנאצים מאוקראינה ואנחנו סוף-סוף שוב בבית,כאשר חזרנו לאוקרינה הכל היה הרוס ומפוצץ אך למזלנו ביתנו לא ניפגע כלל.(אך המלחמה עוד לא נגמרה ואבי עדיין בשדה הקרב ) . לאחר זמן מה נודע לי על הסבל הרב שספגו היהודים בזמן השואה . מאז היה לי חלום להיות רק עם העם היהודי, העם שלי ולהראות שאני גאה בכך שאני ילדה יהודייה.

 1945 מלחמת העולם השנייה  נגמרה , ברחובות שמחה גדולה כולם רוקדים , שרים והעיקר מחכים סוף סוף לחיילים שהביאו גאוה גדולה לארצי ולי ."אני זוכרת את היום ההוא שבו אני ואמא שלי היינו בתחנת הרכבת , ואז הגיעה רכבת גדולה מלאה בחיילים שחזרו מהמלחמה "הגדולה" , ופתאום אמא שלי התחילה לצעוק  : " דוד דוד אנחנו פה  " ואז אבי הסתובב ראה אותנו ורץ לכיוון שלנו . מאז אני זוכרת טוב טוב את אותו חיבוק החזק והכול כך נעים שאבא נתן לי בפעם הראשונה (כאשר אני בת 5!!) "

 

 1994 ארץ – ישראל שלנו

 אני ואחי גדלנו במדינה קומוניסטית , וקבלנו חינוך קומוניסטי ( " מה ששלי שלך ושלך שלי " ) בזה הייה הרבה דברים טובים כמו : שוויון סוציאלי , מי שרוצה לקבל תואר אקדמאי יכול ללמוד חינם באוניברסיטה ולקבל מקום עבודה יחד אם דירה חינם. אך גם כן היו דברים רעים בשלטון הקומוניסטי , וביניהם היו הכי גרועים 2 דברים הראשון אנטישמיות והשני "שערי ברזל" (אין יוצא ואין ניכנס" )

1948-  קמה מדנת ישראל ובבתינו מדובר רק אל המדינה הזו : ניצחונות במלחמות והצלחות כלכליות רק על זה דובר בשולחננו .1949- גולדה מאיר הגיעה למוסקבה , קבלת הפנים שלה הייתה יוצאת דופן , לא כי ראש הממשלה שלנו היתה באו"ם ולא כי ככה נהוג, אלא כי זו הייתה נציגה מהמדינה היהודית- ישראל.מהימים ההם הבנתי שגם הורי חולמים להגעה לארץ אבל זה היה רק חלום .

  הגיעו שנות ה90 וברית המועצות נפלה , כאשר גורבצ'וב הגיע לשלטון  התחילו שינויים דמוקרטים : פתחו את שערי הברזל , וכל המדינות הקומוניסטיות קבלו עצמאות .מרגע זה התחלנו להתכונן לעלייה .1992 באוקטובר – ביתי הקטנה כבר עלתה לארץ ואני וביתי הבכורה נשארנו כי היא הייתה בהריון אז חיכינו ללידה וישירות עלינו גם-כן. 

 

 "את אותו יום אני לא אשכח, 13 בפברואר 1994 .היה קר מאוד, הרבה מאוד שלג. כשאני ובתי ונכדתי טניה הקטנה טסנו במטוס זה הייה קסום . פשוט הבנתי שחלום של 50 שנה מילדותי עכשיו בגיל 63 התגשם , אני הסתכלתי למטה שדה התעופה היה מלא שלג ואמרתי לעצמי : "שלום חיים ישנים –  שלום חלום שיתגשם."