מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של ולרי איתנה לוי שנן החלוצה והפסנתרנית המחוננת

שם אמא שלה שרה גירטרוד גינזבורג קול, שנולדה בשנת 1898 בסלנט ועלתה לדרום אפריקה בשנת 1911. שמו של אביה, פרנק לוי, הוא נולד בשנת 1886 בשאבל ליטא ועלה לדרום אפריקה בשנת 1898. אחיה הבכור הוא דר' רג' לוי. היא נולדה בתאריך 16.2.1926 בעיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה ועלתה לארץ ישראל בתאריך: .4.1947 כשעלתה לארץ היא קיבלתי את השם איתנה.

סיפורה של ולרי איתנה

ול הגיעה לישראל באנייה דרך תעלת סואץ ובטנדר לקיבוץ כפר בלום. בשנת 1948 היא נישאה ללזלי שנדל-שנן (1921-2001). בשנת 1949 נולד בנה הבכור גדעון שנן (1949-1973). בשנת 1951 נולד בנה דיויד שנן ובשנת 1958 נולדה בתה דינה שנן-רמות.

אמי למדה תואר ראשון בבלשנות בהתמקצעות באנגלית באוניברסיטה בדרום אפריקה. בתקופת הלימודים היא נחשפה לגזענות וההפרדה שהייתה קיימת בדרום אפריקה. מסיבות אידאולוגיות היא לא הסכימה להמשיך לחיות בסביבת אפרטייהט ולכן החליטה לעזוב את דרום אפריקה. היא העדיפה ובחרה להלחם את מלחמתם של היהודים להקמת מדינה יהודית על פני מלחמה הומניסטית לא צודקת בארץ ניכר.

הקמת קיבוץ

בשנת 1947 אמי עלתה לקיבוץ כפר בלום יחד עם קבוצה של דרום אפריקאים מתנועת הבונים. היא קיבלה אשרה להיכנס לארץ כעיתונאית. כשהגיע לקיבוץ ההתרגשות הייתה עצומה גם מכך שהגיע בשלום לקיבוץ וגם שהיא חלוצה יהודיה בישראל. בקיבוץ תנאי המחיה היו קשים מאוד אך ההתרגשות החלוצית בלעה כל קושי ואתגר. תחושת ההקמה של ארץ ישראל אפשרה לה לעבור כל מכשול בשמחה ובהתרגשות של יזמית ומקימת מדינה. בקיבוץ היא עבדה כחולבת ברפת ומאוד אהבה את הפרות. היא נהגה לחלוב את הפרות 4 פעמים ביום וסדר היום שלה התנהל על פי שעות החליבה. החליבה הראשונה התקיימה בשעה 5 בבוקר בחושך. רק לאחר החליבה הראשונה היו החולבים נגשים לחדר האוכל ואוכלים את ארוחת הבוקר. למרות שהגיע מסביבה נוחה מאוד בדרום אפריקה היא חשה שליחות המגשימה את החלום הציוני בארץ ישראל.

החיים בקיבוץ היו מאוד קשים. התושבים הערבים שסבבו את הקיבוץ נהגו לתקוף אותם ולפגוע בתושבים ובחקלאות של הקיבוץ. המגורים של אמי היו באוהל יחד עם עוד כמה חברות. כאשר נישאה לאבי עברה לאוהל משותף לשניהם. בימי החורף הקור והרטיבות חדרו לתוך האוהל ולא היה מקום להתחמם בו מפני מזג האוויר החורפי. בקיץ נהגו לישון תחת כיפת השמיים למרות שהיתושים עקצו והפריעו בלילה.

נישואין

זוג צעיר בקיבוץ כפר בלום 1949

כאשר אמי הגיעה לקיבוץ היא פגשה את לזלי שנדל. היא הכירה אותו מההכשרה בתנועת הבונים בבלומפנטיין דרום אפריקה. אבי עבד ברפת כמיילד עגלים. הם נפגשו ברפת מידי יום ותוך זמן קצר התאהבו ובמאי 1948 נישאו. לזלי וול החליטו להתחתן למרות שמלחמת העצמאות היתה בעיצומה והיתה סכנה גדולה לצאת מהקיבוץ. הם נכנסו לרכב משוריין יחד עם עוד שני זוגות והעפילו לראש פינה כדי למצוא רב שיוכל להשיא אותם. נסעו בדרך לא דרך והגיעו לראש פינה. כשחיפשו את הרב אמרו להם שהוא עסוק כרגע בשחיטה. מסתבר שהרב האיזורי פל כרב, כמוהל וכשוחט. רק לאחר כשעה הגיע אליהם והשיא אותם בטקס צנוע. לאחר הטקס הקצר הם שבו לרכב המשוריין ועשו את דרכם בזהירות ובמהירות רבה כדי להגיע לפני רדת החשיכה.

הזוג נשאר בקיבוץ עד אפריל 1949. הם עזבו את הקיבוץ כשאיתנה בהריון מתקדם, ללא כל! רק עם הבגדים שהם לבשו. בחודשים הראשונים הם נעזרו בטוב ליבם של נזירות במנזר בחיפה אשר דאג להם וסייע להם. גדעון הבן הבכור נולד במנזר בעזרת הנזירות האדיבות. הזוג חיפש מקום מגורים שיאפשר להם להמשיך לחיות כחקלאים והם נדדו בין מספר ישובים עד שהתמקמו בישוב קטן ומרוחק הקרוב לגבול עם ירדן. הם הקימו בית (המשפחה העשירית בישוב) ונטעו פרדס ועצי פרי וגפן. לימים הישוב הפך ליישוב שונה באופיו אך המשפחה המשיכה לקיים חיי חקלאים. היישוב שהם גרו בו היה סביון.

ול ולזלי שנדל-שנן עם ההורים גרטרד ופרנק לוי והתינוק גידי-גדעון 1950

מוזיקה

ולרי למדה בבית ספר לבנות ביוהנסבורג ותמיד אהבה מוזיקה וניגנה פסנתר. זכתה בתחרויות רבות של פסנתר כולל תחרות ארצית. ניגנה מגיל 6 והקפידה להתאמן וללמוד בצורה מצויינת את היצירות. יכלה לנגן בעל פה יצירות שונות של שופן, ביטהובן ודביסי. אהבה במיוחד מוזיקה של התקופה הקלאסית והרומנטית.

היא נגנה על פסנתר Steinway שאמא שלה קיבלה לרגל נישואיה בשנת 1915. הפסנתר הגיע לישראל בשנת 1955 ושימש את איתנה ואת כל משפחת שנן במשך שנים רבות. היום הפסנתר נמצא בבית דינה רמות. בגיל 30 החלה ללמוד פיתוח קול אצל לולה שנסה ושיפרה את הביצועים שלה בצורה מקצועית. כדי לחזק את הקול היא למדה טכניקת אלכסנדר מה שאפשר לה להשמיע צלילים גבוהים מאוד ולהפיק צלילים ארוכים במיוחד. בשנת 1967 הצטרפה למקהלה הפילהרמונית והמקהלה של רשות השידור. השתתפה בהפקות ענק של אופרות כמו אאידה ואוטלו. השתתפה בהפקות מוזיקליות בניצוח של מנצחים מפורסמים כמו ליאונרד ברנשטיין.

המוזיקה ליוותה את כל חיי היום יום של אמא שלי. תמיד השמיעה מוזיקה בבית ובזמן שהיתה מנקה את הבית היתה שרה יחד עם המוזיקה. היא הקפידה לקחת את כל המשפחה לקונצרטים, מחזות זמר כמו קזבלן, איי לייק מייק, כנר על הגג, ועוד.

בשנת 1967 כאשר אמי בת 41 החליטה שעליה ללמוד. בהתייעצות היא בחרה ללמוד הוראת מוזיקה והתקבלה ללימודים במדרשה למוזיקה בתל אביב. אימי היתה התלמידה הבוגרת ביותר בסמינר מה שהציב בפניה אתגרים לימודיים ורגשיים גדולים. היא הפגינה יכולת גמישות והשתלבות נדירים. כל הסטודנטים אהבו אותה והעריכו את המאמצים שלה. כאשר היה לה קשה כל הסטודנטים התגייסו לסייע לה. וכך כעבור שלוש שנים סיימה תעודת הוראה למוזיקה. היא עבדה כמורה למוזיקה בבתי ספר טעוני טיפוח ופיתחה שיטות חדשניות להוראת המוזיקה. היא פתחה יחידות לימוד מיוחדות והקימה מקהלות ותזמורות בבתי הספר שלה. היא הוכיחה שמוזיקה יכולה להגיע ללב של כל תלמיד, המאתגר ביותר והרגיש ביותר. תלמידים רבים באו לבקר אותה, כתבו לה מכתבי תודה והערכה גם שנים רבות לאחר שסיימה ללמד אותם.

בשנת 1973 בנה הבכור, גדעון גידי שנן נהרג במלחמת יום כיפור. למרות השבר הקשה היא המשיכה ללמד במסירות ולסייע לתלמידים רבים.

בשנת 1974 עברה המשפחה לגור בוושינגטון די.סי. בשליחות של הבנק העולמי. ול למדה בcathlic university  טיפול בעזרת מוזיקה. כששבה לארץ כעבור שנתיים היא עסקה בטיפול במוזיקה ועשתה חייל עם ילדים נכים וילדים עם פגיעות רב מערכתיות.

המוזיקה הפכה לציר מרכזי בחייה וכחודש לפני מותה שמעה ללא הפסק מוזיקה שאהבה. המוזיקה כללה שירים של פרנק סינטרה, אנדי וויליאמס, ברברה סטרייסנד ומוזיקה קלאסית של בראהמס, מאהלר, אורטוריות של הנדל ואחרים. את האהבה שלה למוזיקה היא הורישה לכל משפחתה ולנכדיה.

פסנתר בירושה במשפחה. דינה שנן מנגנת 1969

תאריך פטירה: 10.9.2015 נקברה בבית הקברות בסביון גני יהודה

הזוית האישית

דינה שנן: זכות גדולה להיות הבת של חלוצה פסנתרנית. היא אף פעם לא התלוננה על קשיי החיים במדינת ישראל ותמיד הייתה אופטימית מלאת חום ואהבה לארץ ולאדם. תרמה רבות לקידום תלמידים מתקשים בדרך המוזיקה ויצרה אוירה מוזיקלית בבית במיוחד בימי שישי.