מאגר סיפורי מורשת

בהיותי בת 13 במרוקו הייתי חברה בתנועת הנוער העברי בישוב בו גדלתי. המפגשים של התנועה התקיימו במוצאי שבת בבית הכנסת. סגל ההדרכה כלל גם שליחים מארץ ישראל ואלו היו מקבצים אותנו סביבם ומספרים לנו על ארץ ישראל. על יופייה ועל אורח החיים הישראלי ועל האפשרויות הרבות שפתוחות בפני העולים.

כילדה התחלתי לחלום על העלייה לארץ ישראל. כמובן, ששערי מרוקו היו סגורים ולא ניתן היה לעלות לארץ ישראל באופן גלוי. אחי הבכור שהיה חבר בתנועת הנוער החליט לעשות מעשה ועלה לארץ ישראל יחד עם קבוצת נוער יהודים בני גילו ושמענו כי הוא נקלט בבית ספר חקלאי "כדורי". הגעגועים לאחי הלכו וגברו והמשפחה החליטה בסופו של דבר לעזוב את מוגדור ולעלות לארץ בעקבותיו.

עליית המשפחה

הדרך לארץ הייתה בשני חלקים: החלק הראשון של המסע לארץ היה בסתר – כל העולים התקבצו במקום מפגש כאשר הם משאירים מאחור את כל רכושם ורק בגדיהם וציוד אישי קל בידיהם. משם העלו אותנו על אניית מסחר לכיוון (מרסיי צרפת) הפלגנו במשך יום שלם בבטן האנייה בצפיפות גדולה. במרסיי התקבצנו במחנה קונדרנס וחיכינו בו שבועיים ימים עד שהגיעה לשם אוניית מסע ישראלית "בשם ירושלים". האנייה הייתה מפוארת וכללה ברכת שחייה. כולנו היינו במצב רוח טוב, מאושרים ומלאי ציפייה להגעה לארץ ישראל. לצערי אני ביליתי את שלושת הימים של ההפלגה בהקאות והבנתי שאני סובלת ממחלת ים.

האנייה עגנה בנמל חיפה ואנו ירדנו ונשקנו לאדמת הארץ. משם העלו אותנו על משאיות ופיזרו אותנו ברחבי הארץ. אני ומשפחתי הגענו למעברה בקריית שמונה (חלסה) משפחתי שמנתה אז 9 נפשות שוכנה בצריף פח בעל חדר אחד. הצפיפות והרעש היו גדולים מנשוא.

מדריכי נוער ישראלים הסתובבו במעברה וספרו לנו על החיים בקיבוצים. אני יצרתי קשר עם אחד המדריכים. המדריך נתן לי פתק ו-50 לירות וכך נסעתי ביום גשום ללא ידיעת הורי כאשר סנדלים לרגלי ושמלה לגופי לקיבוץ חקוק. בקיבוץ שיכנו יחד עם ילדים נוספים של עליית הנוער. בבקרים למדנו, אחר הצהריים עבדנו, ובשבתות טילנו והכרנו את הארץ. חברי לקיבוץ התגייסו בשנת 1957 אך אני הייתי צעירה מהם. למרות זאת המדריך שלנו המליץ על גיוסי וכך בגיל 17 התגייסתי לצה"ל.

התמונה שצרפתי היא מתקופת הטירונות שלי. את הטירונות עברתי בבה"ד 12 בצריפין. לאחר הטירונות שובצתי לשירות צבאי בחייל הים בסטלה מאריס בחיפה. משם התגלגלתי מאוחר יותר לחייל נח"ל בגלל אהבתי לחיי הקיבוץ.

השירות הצבאי זכור לי כאחת התקופות היפות בחיי

הזוית האישית

רינה יעיש: זה סיפורו שבסופו תם פרק אחד יפה בחיי והתחילו פרקים חדשים עליהם יסופר בסיפורים הבאים…